יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

פרשת המכתב

אני אמורה לכתוב עכשיו את הטקסט לתערוכה החדשה שלי, "אופנת הנמר" שתפתח עוד שבועיים. אבל סיפור אחר משתחל פנימה, מבקש שאספר אותו, אחרת לא יתן לי להתרכז בטקסט. סיפורים שנדחפים באגרסיביות, אין מה לחנך אותם. צריך לשחרר וזהו.

בכתה ז' למדתי בתיכון צפון תל אביבי מלחיץ. היה צריך שם ציונים גבוהים, זה היה ז'- יב'. ילדים שהרגע יצאו מבית ספר יסודי עושים הפסקה בחצר עם נערים ונערות שכבר התבגרו, מלאים בהורמונים, ענקיים, מזיעים, עם שיערות ברגליים. בשלב הזה של התיכון, אם אין לך אחים גדולים בבית ספר ואת גם לא הכי מקובלת, עדיף להיצמד לקיר המוכר והבטוח. היתה בתיכון הזה אז מחלקת אמנות קטנה, בעצם, אולי רק כיתה אחת ששימשה לשעורי צילום. היה בה חדר חושך ועוד חדר קטן להתכנסות לפני ואחרי השעור. את שעורי הצילום העבירה אז מורה, שלדעתי אף אחד לא ידע שהיא אמנית די מוכרת ומוערכת. היא היתה מקצועית, נחמדה ומסורה לעבודתה עא"פ שאפשר היה להרגיש שהלב שלה במקום אחר, שהיא בוודאי לא עושה עכשיו בדיוק את מה שבא לה. כאילו מתפשרת מחוסר ברירה ובאה ללמד.
היא היתה לסבית. היו דיבורים וניחושים. אולי אפשר היה להרגיש. היתה לה הליכה נחושה וגברית, תמיד לבשה שחור, היה נראה שהיא מצמצמת את הנשיות שלה למינימום. שיערה השטני היה מוטל על הראש בתספורת קארה שגזרו מספריים ביתיות, או קשור בקוקו חזק מאחור ועל אפה משקפיים שחורות עבות מסגרת שמסתירות את פניה היפים והעדינים.

היתה כיתה אחת שטיפחה במיוחד, זו היתה כיתה של קבוצת בנות שמאוד אהבו אותה. הן היו מגיעות לכל השעורים, נשארות שם שעות לעזור לה לסדר ולארגן, מגישות מליוני תרגילים ופרוייקטים. הרגיש כאילו הן עושות שם ממש עבודה רצינית. לא כמו הכיתה שלי, שהגיעו אליה כל מיני משועממים שחיפשו מגמה קלה להעביר בה את הזמן.
היא עבדה עם כיתת הבנות הזו והכינה אותן לבגרות באמנות. נתנה שם את הלב והנשמה שלה. זו היתה שנה עם פרוייקטים מרשימים ביותר שנתלו והוצגו בבית הספר.

יום אחד, אחת הבנות מהקבוצה הזו, השאירה לה מכתב בתיק בעילום שם. במכתב כתבה לה הנערה שכולם יודעים שהיא לסבית, ושזה חולני והיא צריכה להתבייש, ושהיא תדווח עליה ואיזה גועל נפש. אף אחד לא יודע מי הנערה שעשתה את זה.
המורה קיבלה סכין בלב, בבטן, בנשמה. הסכין בוודאי הסתובבה ושפכה לה את הקרביים. היא לא סיפרה לי את זה אבל אני יודעת. בסוף השנה היא פרשה. הפסיקה ללמד בתיכון הזה ואחרי זמן קצר עזבה את הארץ.

כשהייתי בשנה א' בבצלאל נפתחה לה תערוכה בגלריה תל אביבית. היא הגיעה מחו"ל עם בת הזוג שלה והבן שלהן. התערוכה היתה מאוד מעניינת, צילום פסיכולוגיסטי, תיאטרלי, דרמטי, צילומי סטודיו מוקפדים כאלו, אולי 14 פריימים. התחלתי להכיר אז את העבודות שלה ונוכחתי שאז בימי התיכון בכלל לא ידענו שמלמדת אותנו אמנית כל כך מרגשת, עמוקה, מבריקה, מורכבת. לקחנו דברים כמובן מאליו, נדנדנו לה בשאלות מפגרות, התחצפנו, ציחקקנו כשחשבנו שהמורה להיסטוריה מתחילה איתה בהפסקות בלי בושה והיא דוחה אותה בנחישות.

כבר שנים שלא ראיתי עבודות שלה. אבל היום, גם אני מלמדת בבית ספר ובמכללה. יש לי תלמידים בכל מיני גילאים, צעירים, מבוגרים, כאלו שבחרו באמנות כמקצוע, אחרים כתחביב, או ילדים עם נטיות אמנותיות שמבקשות להתפתח. גם עלי התלמידים שלי לא יודעים הרבה. הם פוגשים אותי בשעור, אני עומדת לשירותם, מספרת, מלמדת, מתארת, מדגימה, מתקנת, מעירה, מדייקת. אולי הם חושבים שאני נודניקית? אולי שאני קשוחה? אולי שיש לי ריח רע מהפה? אולי שאני מטורללת?
היום אם רוצים לעשות לך שיימינג עושים לך את זה מול קהל של 700 איש בככר וירטואלית. אף אחד לא טורח לכתוב לך על נייר ולהטמין לך בתיק לעינייך ובושתך בלבד.
מעניין מה קרה לאותה תלמידה שעשתה את המעשה הזה? מעניין אם היא עוד חושבת על זה? מעניין כמה זה השפיע על אותה המורה בהמשך חייה?
תמיד אומרים שלמורה יש הרבה כח אחריות והשפעה על חייו של התלמיד.
זה כל כך הדדי.

אפילוג:
אחרי שכתבתי את הפוסט התבלבלתי מאוד. תהיתי למה היתה נחוצה כתיבתו והאם חציתי גבול פרטי של אותה אמנית. בכל זאת מסרתי כמה פרטים מסגירים אודותיה. אז הסרתי אותם. בעקבות הפוסט קיבלתי תגובה, או שיתוף, שאותה תלמידה ששלחה את מכתב הנאצה למורה שלה, חיה היום עם אשה. מתבקש לומר: כמה לא מפתיע. הוונדליזם שיצא ממנה כנערה הגיע ממקום סוער ומבולבל בתוכה, שהמורה כנראה שיקפה לה יפה וברור.
בסופו של דבר, העניין הוא לא המעגליות או היציאה מהארון, אלא הפרספקטיבה. הידיעה שהדברים הם לעולם לא כמו שהם נראים. שתלמיד שיכול להיות היום אויב מושבע עלול להפוך בהמשך לחבר נפש נאמן. שארוע טראומטי יכול לדחוף אשה אל עבר אמת גלויה ובלתי נמנעת, אל מקום אחר לחיות בו, אל אמנות חדשה שמבקשת להיווצר.

יום שלישי, 17 באוקטובר 2017

בשוויץ ביקרתם?

פעם היתה לי חברה שקראה לי בחיבה ביקורתית "שוויץ" (Swiss). זאת על שום שנראיתי לה מאוד נייטרלית, מפשרת, מתגמשת וכתוצאה מכך חסינה כמו מחבת טפלון. שום רבב לא נדבק בי. מחמיא להידמות לאצולה אלפית, הרבה פחות מחמיא לחשוב על האנדר סטייטמנט שהמחמאה הזו כוללת. מישהי שחשוב לה לצאת תמיד בסדר עם כולם, לא לפגוע בזבוב ולא לקחת צד היא כנראה חלשה, פחדנית וחסרת אופי. בסופו של דבר, אותה חברה הפסיקה לדבר איתי בדיוק בגלל זה, כי סירבתי לקחת צד במקרה דרמטי שהיה קשור אליה.

אני לא בוחרת צדדים. לא את שלי ולא של אחרים. אני לא מצליחה לבחור אף פעם. אין לי מושג מי צודק ומה היה באמת. גם כשברור מה היה באמת, יש לי מחסנים של אמפתיה. אני מרגישה שכשאני בוחרת צד אני מפלגת מהות כלשהי, מפצלת אותה ובכך עושה דבר מה שאיננו טבעי. זה לא הזרם הנכון של הדברים. לסכסך, לפצל, ללעוג, לרדת על אנשים, לבוז לאנשים, להגיד להם שהם לא מבינים, שהם דפוקים ומכוערים, שרק אני יודעת ושכל העולם יקפוץ לי.
מכירה הרבה אנשים מהממים שזו הגישה שלהם והיא אפילו פופולארית וסקסית. אני מתבוננת בזה כמקרה לימודי בשבילי. האם אותם אנשים שיודעים היטב באיזה צד הם ומי צודק, חיים בצורה שמחה יותר? שלמה יותר? מספקת?
האם אלו שנמנעים מלהכנס לחיכוכים ומריבות, שתמיד נותנים תשובות פרווה שנוחות לכל הצדדים, כמוני לצורך העניין, חיים בשקר? בפספוס? בהדחקה?
הרי הרוע קיים, אנשים עושים דברים איומים, מתנהגים בצורה בזויה, מטריפים את הדעת ומסכנים אחרים, מה יש פה להתלבט?
ולמה ללכת כל כך רחוק? אנשים מתבלבלים בדברים הרבה יותר קטנים, פוגעים אחד בשניה, נוקמים, מתעללים, מרכלים ולועגים. ברור שזה פסול. 

קול פנימי ברור וצלול, שתמיד היה שם גם כשלא היו לי סימוכין וביטחונות לצדקתו, אומר לי שהדרך הנכונה היא רחבה, פתוחה, רב כיוונית. שכל סגירת תריס במקום אחד סוגרת תריס במקום אחר. שפיצול לחלקים וצדדים גורם לעיוורון.
גם אם נדמה לי שידי על העליונה וזימברתי מישהו שהגיע לו, או אמרתי את הדבר הכי שנון בויכוח, או יצאתי הכי קולית ועשיתי כזאת עבודה מעולה שמאף כיוון אי אפשר להכנס בי, שהאגו הבודד שלי חוגג על שמפניה ותותים, אין בזה שום רווח. אין שם מרפא. יש העמקה של בור, השרשת סימפטומים של קטנוניות, כוחנות ושתלטנות. שהן אשליות גמורות שמביאות לבעתה, דיכאון ובדידות. בסדר הזה או באיזה סדר שתרצו.

גם אני סובלת לעיתים מבעתה דיכאון ובדידות כן? ואין אבל. מנת חלקי כיצור סוציאלי. אבל במאקרו, באופן כללי, תנאי המחיה שלי מאוד מתגמלים, נוחים ויפים. אני מעדיפה להיות פשרנית ונייטרלית, לפנות תמיד למכנה המשותף הרחב כדי לתת יותר מקום לאחרים. כשלאחרים יש מקום גם לי יש שפע של מקום ונח לי. אני מתרווחת. בשיחה, בחברה, בעשיה, בלמידה, ברשתות. אני מרגישה שייכת. למה לי להסתפק בשלוש גויאבות כשאני יכולה לגור אצל הירקן?
שייכות מבחינתי היא אלמנט הישרדותי כל כך חשוב. אני מרגישה שבלעדיו אין למין האנושי סיכוי, או טעם לחיות.
אני מבקשת לעצמי המון שייכות, הכי הרבה שייכות. בעיני זה דבר שצריך לתרגל. מה נשאר אם לא לשחק קצת בהרגלים ובפיקסציות שלנו?
כמה מפעים כוחה של השייכות, כשאת בויכוח מר עם מישהו ופתאום את אומרת משפט שבא ממקום אחר לגמרי. לא מהחזית הנאבקת, המיוזעת וההודפת. אלא ממעיין נשכח שמפכה בתוכך מאז ומתמיד, בו יש אמת יפה אחת שכוללת את טובתו של האחר באופן בלתי נפרד מזו שלך. משם תדברי ותראי מה יקרה. 

אני חושבת שלהיות שוויץ זה דבר מורכב שדורש התבוננות מעמיקה ונחושה, אימון יומיומי בויתור וגמישות, בנדיבות ובבטחוןן שדברים יסתדרו בסוף. זו תפישה שכל כך מנוגדת לאגו הנוקשה שמעדיף לשלוט ולתמרן. 
דווקא ממרומי האלפים, או מתחתית הטפלון, אפשר לדבר אמת ברורה וזכה, מאוחדת ועקבית שיש לה עוצמה. 

מבחינתי, לבחור ניסוחים פשרניים ורחבים שמתעקשים על מרחב נייטרלי של התנהלות, זה כמו חידת היגיון. איך אני יכולה להעביר את המסר שלי בצורה יותר טובה. איך הוא יכול להיות פלינדרום חברתי, שמשני צידי המתרס הוא מתאים והגיוני. שלא הוצאתי אף אחד מן הכלל. 
שכל התשובות נכונות.

יום שבת, 23 בספטמבר 2017

רשימות שפע- מדריך למשתמשת

כתבתי את רשימת השפע המעודכנת שלי. 
רשימת שפע כוללת את כל הדברים שאני רוצה לעצמי כעת, בלשון הווה, בפירוט ודיוק ובלשון חיוב. מה כן ולא מה לא. למשל, במקום: שאפסיק לפחד מאנשים שרבים לידי = שאדע למצוא שקט גם כשרבים לידי.
רשימת שפע חפה מביקורתיות, השוואתיות וצדקנות. גם אם כתובים בה דברים שמרגישים "גדולים עלי" או מופרזים, אני כותבת אותם בענווה וראויות. רשימת שפע היא פשוטה, קלה להבנה, פרקטית. אפילו שקול יגיד בתוכינו פרקטית מיי אס, נתעלם מקול זה ונמשיך לתקתק בנחת את כל מה שאנחנו רוצות לעצמינו.
מדהים כמה דברים אנחנו רוצות אבל כשנצטרך להתיישב ולכתוב את זה במילים, אז או שנתקמצן על עצמינו כדי לתת סיכוי סביר וריאלי לחלק קטן מזה להתממש, או שנכתוב את כל הפאר הגרנדיוזי שלנו ומרוב שנרגיש בלתי ראויות נלעג לעצמנו במחשבה ואולי הלעג והכעס יזלוג גם לכתיבה.
פה מתחיל הבלבול בתזרים השפע. אנחנו רוצות משהו אחד ומתנהגות כלפיו בפאסיב אגרסיב. זאת בגלל שהחיים לימדו אותנו שעור או שניים בלרצות ולקבל בעולם השיפוט, החומר וההתניות. (אבל תמיד זה לא מצליח לי, ניסיתי אלף פעם. וחוץ מזה X לעולם לא ישתנה, תמיד אהיה תלויה בכך וכך. אני עצלנית וזה חזק ממני. אני פשוט לא מבינה איך הדברים האלה עובדים וכו).
ובכן, עולם השיפוט, החומר וההתניות הוא עולם שהשפע מדלג מעליו בשפגט גדול. זה כמו שמן ומים. לכן, חשוב לתרגל ולהתרגל לבקש לעצמנו ולדבר על עצמנו באופן נדיב, שמח ושלם. לא נכתוב מה אין לנו וכמה זה רע. פשוט נכתוב מה אנחנו רוצות, בלשון הווה. (למשל: אני מתנהלת בעולם האמנות בשלווה ונינוחות. אני מרגישה שייכת, מעניינת ויפה. וכו').
כשנרגיש שבוז, ציניות או ביקורת עולים וממש מתפרצים לטקסט רשימת השפע, נעצור ולא ניתן להם.
נשים לב לכך, נקח הפסקה או ננשום ונשחרר אותם. הם מגיעים די הרבה בכל מיני צורות תחפושות ואמתלות. 

כל דבר יכול ורוצה להכנס לרשימת השפע. עניינים חברתיים, רומנטיים, משפחתיים כמו גם כלכליים, תעסוקתיים ולוגיסטיים. 
אין סדר חשיבות נכון ברשימה. כל מה שעולה על הכתב מבקש שישפך עליו אור, מבקש להיפתר, לזוז הלאה למקום חדש. גם אם נדמה לי שעניינים רומנטיים הם הכי דחופים כרגע אבל כשהתחלתי לכתוב דווקא עלה לי דבר ראשון סכסוך במקום העבודה, לא אקטע את הרצף ואשנה את הסדר. הדברים יגיעו כפי שיגיעו, בקצב שלהם, בסדר שלהם ובתדירות הנכונה.
אפשר שהרשימה תהיה מאוד ארוכה, אבל היא יכולה גם להיות בת שלושה סעיפים קצרים. מנסיוני ככל שעורכים רשימות אלו יותר הן הופכות יותר ויותר ממוקדות ויעילות.
מומלץ לרוקן או להתרוקן אל תוך רשימת השפע בערך אחת לחודש. כדי להתכוונן.
אין צורך להשוות ביצועים בין רשימה מהחודש שעבר לזו של הנוכחי כדי למדוד מה באמת השתנה וכמה. צריך לסמוך על כך שאנחנו יודעות לדייק את עצמינו ואת צרכינו יותר ויותר מחודש לחודש.

אני יכולה לספר בקצרה, על החוויה המטורפת שעברתי לאחר שרשמתי את רשימת השפע האחרונה שלי. זה היה לפני חודשיים (נו גם אני מחפפת). כתבתי אותה בצהרים, אחר כך הלכתי לישון. כשהתעוררתי התארגנתי ויצאתי עם אלינור בעגלה להביא את טל לחוג קרמיקה. ירדתי למטה ושלווה שלמה עטפה אותי. הרגשתי קלה ונוכחתי שאני לא ממש נמצאת בגוף שלי הפיזי, אלא יותר סביבו. זה דבר שקשה להסביר. הייתי עירנית לגמרי, קשובה לילדיי, זוכרת ויודעת כל מה שנחוץ. עם זאת, הנוכחות שלי ריחפה, הייתי במן מצב של אחדות עם הכל. חצינו את הכביש ומולי חצה זוג כלשהו. הרגשתי שטובתם יקרה לי ושאנחנו שותפים, שאנחנו אחד. לא ממקום יומרני רוחני, אלא ממקום שיודע בבהירות שאין בינינו מחיצות. ואין מילים להסביר. ברור שכאן בכוכב ארץ אני אתנער מזרים שעוברים מולי ברחוב. מה לי ולהם? וגם אם לכאורה אתעניין בטובתם כי אמרו לי שזה מה שנחוץ כדי להגיע להארה, אני אמשיך לרכל עליהם בראש ולהתנכר אליהם.
בקיצור, הייתי באחדות שלמה עם הכל. עם האור, הזמן, המרחב, עם כל מה שישנו. זו היתה תחושה אולטרה נעימה. הבנתי שנפרדתי מהגוף ואני לא דבוקה אליו. שהשתחררתי. די בהתחלה כשנוכחתי כמה נעים ושלם הכל, עלה בי חשש קל שזה יעלם בקרוב ולא אוכל לשחזר את החוויה. אבל די מהר הנחתי למחשבה זו ונהנתי מכמה שעות טובות של הוויה מושלמת עם הכל, עד שהלכתי לישון. כל ההתנהלות בבית היתה קלה וזורמת ונעימה ונטולת מאמץ. אף אחד לא שם לב לשינוי שחל בי. רק אני הרגשתי, הוויתי שלמות ואחדות. חשבתי לעצמי שאני חייבת לכתוב את המתכון כדי להפיץ ולשתף אחרים כדי שזה קרה להם גם.

בבוקר למחרת כשקמתי כבר הרגשתי איך נדחסתי שוב לתוך ה 63 קילו שלי, ממלאה את דלת אמותי מצד לצד ולא סנטימטר החוצה. ומאז החוויה לא חזרה על עצמה.
אני מבינה שאי אפשר להתאמץ ולשדל אותה להתרחש שוב. היא תחזור מתי שתחזור.
אבל אם בזכות רשימת השפע שלי זה קרה, אז רק בעבור זה אני ממליצה ומזמינה אתכם לכתוב כבר עכשיו את רשימת השפע שלכם לעצמכם.

יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

בשבח ההודיה

איך ברגע שהורדתי את הילדים אצל הורי אחרה"צ וחזרתי לגבעתיים לאיילון הפקוק, ריקנות עצומה התפשטה לי בבית החזה. נדהמתי לגלות שהיא תמיד שם, הריקנות. נכון שילדים מסיחים את הדעת ויותר מזה ממלאים ומרחיבים חדרי חדרים של אהבה ותעצומות נפש. אבל מדהים גם שהריקנות פשוט לא חולפת, כמו זאבה ששומרת על גוריה. נבהלתי לרגע. שכחתי לרגע. אני בריה מאושרת, רגשנית, מלאת תאווה ועניין, יציבה רוב הזמן. אבל גם חלולה, אבודה וריקה לגמרי. חשבתי לעצמי שאולי אם הייתי שקועה באיזה ספר שיחזיק אותי שלושה ימים דרוכה ומרוגשת הייתי אולי מצליחה להרגיש פחות מהחלל העצום, האינסופי, הפעור שנושב בי. שום פרט קוסמטי מהחיים האלה לא ישנה את זה. אז למה להתנגד ולהתבייש בזה? כי אחשב כבלתי כשירה? בלתי אמינה? בלתי ראויה?
אני לא משחקת משחקי תפקידים כבר די הרבה זמן. הפסקתי לחיות בחוץ. עברתי לגור בפנים וסידרתי שיהיה לי נסבל יחסית. למדתי להסתכל על עצמי בצורה הרבה יותר סלחנית ומחבבת. למדתי לדבר מגרוני ומתוך האמת שלי, שהיא די הגיונית ואחידה רוב הזמן. הסכמתי להיפרד בידידות מחלומות שמעולם לא היו באמת שלי, להפסיק לעשות לייקים לטקסטים שמשחקים בקנאה שנאה ובוז. זה חמוד ולפעמים אפילו מצחיק כשזה כתוב טוב, כן? אבל אני לא מעודדת זרימה של הדברים האלה יותר במרחב שלי. ואני משתדלת גם לא לכעוס על מי שמפיצים אותם. כי גם הם אנשים רגישים ויפים כמוני, שעשו או לא עשו קקי כבר יומיים, שאוהבים מלונים ושונאים ענבים חמוצים. שלא רוצים לצאת טמבלים ושממש היו שמחים לעוד 5000 שקל בבנק.
יש לי ערב פנוי פתאום אחרי קרחנה של ימים ולילות עם המשפחה שלי אחד בתוך התחת של השניה. דני ואני כמו שני דולפינים מנסים להוביל את הלהקה שלנו, עושים סימנים אחד לשניה כי אין לנו כמעט זמן לדבר וצריכים לשרוד במים העמוקים.
פיתחתי או סי די לסידור המרחב הביתי. כל מה שחורג מהשוליים של הנייר שהוא הבית שלי, עף לפח. בימים כה מטלטלים, זוג כפכפים שמושלח מתחת לספה יכול למוטט את כל ההרמוניה הדמיונית שאני מנסה לייצר. כל ערב רצה ומאפסת את החדרים, את המטבח, את המייל, את ערימות הכביסה. אם יישאר למחר המפלצת הזו תאכל אותי.
אני מרימה קול, על עצמי, על הילדים, נשמעת כמו אריק אינשטיין במציצים שהוא בא וצורח על אשתו כמה שהוא אוכל חרא. ואז כשהכל נרגע מתנצלת. ושואלת את דני אם הוא עשה בשכל שהוא איתי. דני אומר שהוא עשה בשכל. אני מאמינה לו. מה יש, גם בריק מתפרץ אפשר להתאהב.
ינאי שואל אותי, אמא מה זה הספר הזה של הקורס בניסים שלך? אני אומרת לו שזה ספר שמלמד לסלוח כדי להשתחרר.
כשהריק משתקף לי מתוכי, אני סולחת שם. לא מתנכרת לזה יותר. נראה לי שאולי בגלל זה אני עומדת להגיע לגיל ארבעים בלי יותר משתי שערות לבנות על הראש. הכל הפיך, הכל אפשרי, הדברים הם לא באמת בידי. יש התרחשויות גדולות יותר מעל לראש שלי שנוגעות ומערבבות לי את החיים. אני יכולה לנסות לשחק אותה משתלטת על זה אבל לעולם לא אצליח וזה בכלל לא התפקיד שלי.
כשאני מרפה את תאוות ההשתלטות אני דווקא הרבה יותר צלולה וברורה, הרבה יותר נחושה. יודעת בדיוק מה לעשות וסומכת על זה שיהיה ממש בסדר.
בסופו של הטקסט הזה, אני בעצם אומרת תודה. על כל מה שהצטבר סביבי בחיים האלה, על כל הדברים היפים והמזהירים שיצרתי, על כל מערכות היחסים הקדושות שיש לי עם חברים ומשפחה. על השמש והמים והיופי והחלל שישנו תמיד. גם על מה שנתפס כמחסור ברגע נתון. מחסור יכול להטריד ולפגוע אם לא מרפים ממנו ומודים לו. הדרך היחידה לצאת מהלופ היא על ידי הודיה עמוקה מלאה וכנה.

יום שני, 19 ביוני 2017

מחשבותי אין להן כל משמעות

שכלי מוטרד במחשבות עבר. אני רואה את העבר בלבד. מחשבותי אין להן כל משמעות. 
מוקדי הסבל שלי, מכירה אותם, יודעת שאני רוצה להעלים אותם. אני כל כך אומללה מהם. 
מה חושבים עלי, האם אמרתי משהו פתטי? או שמא חכם ומבריק? האם מי שרואה אותי שמח לפגוש בי? או שפשוט לא הספיק לעבור את הכביש בזמן? אולי אנשים אומרים לי כן כי לא נעים להם?
האם אני עושה מספיק למען הדברים שחשובים לי? האם אי פעם יהיה כזה דבר ״עשיתי מספיק״?
האם הקריירה שלי בזבל? האם זה בסדר לשאול את השאלה הזו בקול רם? או שזה גרוע לעסקים?
האם אצליח לכתוב ספר כמו שאני רוצה? ולהרוויח מלא כסף? האם כשיעלמו מוקדי הסבל שלי זה יכלול גם את המינוס שלי בבנק? האם אפשר להעלים גם אותו? מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?
למה אני רוצה תמיד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? למה אני לא שלמה ומרוצה עם מה שיש לי? למה אני משווה את עצמי לאחרים שהם עצמם חצויים ומפולגים?

אני לא רוצה לחיות את החיים הקרייריסטים הטובעניים במזגן שמרוויחים בהם יפה ונוסעים אתם מלא לחו״ל וקונים מלא בגדים שאת חלקם בכלל לא צריך ואוכלים במלא מסעדות ולא מחשבנים על כלום כמעט. אבל אני גם כן רוצה בדיוק את החיים האלה לפעמים. כשבבוקר הולכים למקום ברור, שריר, קיים. ל ע ב ו ד ה. ההורים בגן רואים הורה שהולך לעבודה ויש לו משמעות ותכלית. הוא מפרנס, הוא עסוק, הוא עושה דבר מה שיש לו ערך, יש לו מספר וסטטוס.
ואין כמו רושם טוב על הורים אחרים. בהחלט עדיף על הורה שמסתובב בבגדים נוחים ונצפה שוב ושוב בבתי קפה ועל ספסלים ברחוב עם ספר ואף אחד לא מבין מאיפה לעזאזל הוא משלם חוג קרמיקה לבת שלו? מי הם האנשים האלה בכלל? 
רחמים או קנאה? גם וגם. אחרי ששומעים שאני אמנית ישר באים אלי בפסיב אגרסיב, איזה כיף לך! ממה את חיה?
באמת לא יודעת ממה אני חיה. מאהבה, מהאויר, מהשראה, מיאוש, מריקנות, מחפירות בכל מקום שמריח כמו מקום שטוב לחפור בו. אולי שם נמצא הזהב. אולי בתחתית הבור גאולתי.
כמה אני מכורה לחוסר הוודאות הזו בחיים שלי, לכיסים הריקים שבפוטנציאל הכל יכול לקרות אתם. לזה שבכל רגע אני יכולה לברוא עולם מחדש. 
כמה אני מואסת וחרדה מחוסר הוודאות הזו, כשאני כבולה לדירת שלושת החדרים שלי, לקרקע בלי יכולת לטוס כרגע לשומקום, למחוייבות והאחריות שיש לי כאמא ואמנית בעולם הזה. שחלה עליה חובת ההרגשה, האהבה, התיפקוד, ההכלה, היצירה. להיות מעודכנת, נקיה, מאורגנת, חיה, מאושרת אפילו.
שמעתי את ינאי אומר לחבר לפני כמה ימים, אמא שלי תמיד מאושרת. גם כשהיא בוכה היא מאושרת. 
אני ליצנית עצובה. כל כך מדוייק.
איך אפשר להתייצב כשיש בי כל כך הרבה אהבה עצמית וסלידה גם יחד? האם כך זה אצל כולם? אני צוחקת בסתר לבי לחברותי שחוות משבר גיל 40, מה הביג דיל לכל הרוחות מהשנתון השרירותי הזה? עוד קמט? עוד גבעת שומן? אבל אז במקומות אחרים, בלי שאף אחד שומע, אני מגלה סימנים שיש לי בדיוק את אותו המשבר בתחפושות אחרות. אני אמיצה וגיבורה? או מודחקת ומוכחשת?
אני אמא טובה או גרועה? אמנית מבריקה ומרגשת? או שולית ולא רלוונטית? מי צודק? 
מתי אקבל את התשובות? האם לכולם כואב הראש כמו לי ורק אני מתלוננת כשזה כואב  2 מתוך עשר?
ממה לכל הרוחות אני מפחדת כל כך?
שתיגזל חירותי? שאתבדה בקשר לכל מה שחשבתי שהוא נכון? יאללה, שיקרה כבר, שניגמל. טיפול בהלם. היום, יום שלישי, שעה עשר בבוקר, אני מוכנה לטיפול בהלם.
נמאס לי מהשעה עשר, נמאס לי מהשעה שתיים. אין אף שעה שבא לי עליה. כל השעות תובעות ממני משהו. תנו לי דקה של אויר צלול ושקט בלב! שלא משפצים לי על הראש, שלא עוברת מכונית, שלא מציצים לי למחשב. שאף אחד לא מסתכל עלי. שאני לא מסתכלת עלי. שאני נעלמת ולא קיימת.

יום שישי, 26 במאי 2017

אמנית גבולות

ועכשיו, חצי שנה אחרי שאלינור נולדה לי, אני מרגישה איך לאט לאט, מתעבה לי העור, מתמצקים לי הגבולות. מחדש אני קמה לנסח אותם. איפה אני עומדת. מה לגיטימי או לא בעיני מהמקום החדש הזה. זה נכון לגבי כל הבחירות. לבוש, מילים, צרכנות, דימויים. אני מבינה שאני רוצה למצוא דרך חדשה לעמוד על גבולותיי. 
הגבול שלי, במקום הראשוני ביותר, הוא מתי אני אומרת די. מכאן והלאה זו השגת גבול. מתי זו השגת גבול? מתי שאני מרגישה מוטרדת. שמשהו בשדה שלי נחדר. השלווה שלי, המחשבות שלי, הרכוש או הגוף שלי. 
אני חושבת שאף פעם לא הייתי חזקה בלסמן גבולות ברורים, בשום נושא. ולכן תמיד לטשתי מבטים משתאים ומקנאים אל אלו שידעו לשים גבול ברור כל יום ובכל הזדמנות. יודעים לומר די, יודעים לדרוש את המגיע להם, יודעים להגיד למישהו ללכת לעזאזל ולא להסתובב אחורה שוב.
אם הם בוכים אחר כך בלילה במיטה אני לא יודעת, אבל על פני השטח- חדים וברורים.
כמו שהתפעלתי וקינאתי, ידעתי גם שאני לא עשויה מהחומרים האלו ולא משנה לאיזו קייטנת אקרובטיקה ארשם, זה לא יתפתח מעבר לרמה 2 מתוך 10. אני קוראת בהתרגשות טוקבקיסטים שיודעים לשלוף ולהגן על המרחב שלהם בנחישות, זריזות ושנינות, אבל יודעת שלי זה לא טבעי.
ובינינו, גם לא הייתי באמת רוצה להיות ״אמנית גבולות״, כמו שקוראים היום לכל תחביב ועיסוק. אמנית הפלאפל, אמנית האשליות, אמנית הקבורה האלטרנטיבית.

לפני שאחזור לעניין הגבולות, אילוף חדש שלקחתי על עצמי, הוא בחשיבה וניסוח מעשי. כלומר, חיובי. לא להגיד מה לא, אלא מה כן. לא להיות בצד החסר- אין לי, לא מתאים לי, חבל ש... וכאלו.
ואם אין לי חלופה הגיונית, אז לסתום. למה לחפור בכף בורות כל היום? למה לחיות במחסור ובאין אונות? מעבר לזה שההשראה בורחת והדלת באמת מדמה להיטרק שוב ושוב כשאני חוזרת על מנטרת האין לי, לא יכולה, לא מתאים לי.
ישנן תאוריות שלמות בחינוך ילדים, על כך שאין מה לומר להם ״לא, אל, תפסיק להציק/ לרוץ לכביש/ להשליך חפצים״, כי הם בקלות שוכחים את מילת השלילה המוצמדת וזוכרים בעיקר את הפעולה. במקום לומר ליוני: תפסיק לחטוף למוני, אמרי לו: יוני, יש משחק אחר שאפשר לשחק בו.
וכו וכו.
גם בתאוריות השפע, הרוחניות והארציות, מילים בוראות מציאות. תגונני על כל שקל שיש לך, תוותרי על הזדמנויות בגלל הוצאות לא מתוכננות ומיותרות, גדולות כקטנות, תחווי מחסור וקושי.
לעומת נדיבות פנימית וחיצונית שמזמינה עוד ועוד נדיבות כלפיך. כמו בהומיאופתיה. רפאי את עצמך עם הדומה. רוצה שפע? תני שפע. תני לעצמך מה שאת הכי רוצה וצריכה. אוזן קשבת, זמן פנוי, כמה גרושים, עצה טובה מכל הלב.

חזרה לגבולות 2017. אני מבקשת למצוא דרך לסמן את גבולותי בברור, אבל לשמור שיהיו דינמיים ומאפשרים. גמישים אבל מוצקים וברורים. לאור היום ובחשכת הלילה. במקומות נקיים ומלוכלכים, בכל שפה, מול כל אחת ואחד. גם בשפות שאני לא שולטת בהן, כמו כסף ופוליטיקה. שתהיה אמת ברורה שתנחה אותי ולמעשים ברורים ומילים מדוייקות.
בקלות אני מרגישה איך שנאה ופחד מובילים אותי להתגוננות שמציבה גבול שאינני חפצה בו ואינני מאמינה בו. בטוחני גם שיעילותו מוטלת בספק.

אם המילה גבול מצומדת אצלי לפחד, אז משהו צריך להשתנות במכניזם של יצירת הגבולות שלי. לכאורה, חופש ואהבה הם ההיפך מגבול. אני מבקשת לתהות על ההיפוך הזה. 
גבול שמתבסס מתוך אהבה הוא גבול יציב, מכבד, רגיש ועקבי. אפשר להניח שגם לא ידבקו אליו רגשות אשמה, תחושת בגידה וזלזול. לא פנימה ולא כלפי מי שעומד מולי. גבול כזה הוא מעורר השראה, הדדי ופורה. אפילו שאמרתי ״עד כאן״. זהו עד כאן שצומחים עליו לימונים נהדרים.

פתאום ממש מתחשק לי להיות אמנית גבולות. אני בודקת את המקום הזה. מאתגרת את עצמי איפה שהכי בא לי לתלוש ולקרוע. לחרוץ לשון, להדוף במכה ברורה. מרכז עצבים מוכר עד זרא.
נדמה לי שסבלנות, רכות, חמלה ושוויון נפש הן תכונות שמחוללות את ההיפך. 
האם אסכים להתנסות בסמים המסוכנים האלו? ואולי ארדם מרוב סבלנות וחמלה ובריון כוחני יתיישב לי על הפרצוף ויגמור אותי?
אנחנו עוד נראה.

יום רביעי, 3 במאי 2017

קצה רגלה של תרנגולת

אין לי סבלנות לבורות של אחרים ואני עצמי בורה גמורה. כך שאני אפילו לא יכולה לשבת לי על הספה ולגלגל באגודליי בצדקנות. עם כל בלון באה סיכה. ואני מצויידת תמיד בכמה סיכות, לכל מקרה. כל פעם שקצת אני מתנפחת ממשהו, ישר רפלקס מפוצץ לי. אין לי רגע של נחת ושאננות מסוכרת. לכן במיוחד מגרד לי מול אחרים שמנפחים בלונים ולא מתפוצץ להם. לכאורה כמובן. 
אני כל הזמן מחפשת את התגובה הבאה. היותר מפותחת. יותר נאורה, יותר מלומדת. שכשיתווכחו התרנגולות בלול אני הר פרופסור אוכל לשחרר איזו מילה באגביות ואז כל הלול יבין שהם לול ואני שליטה והסדר ישב על כנו וההיררכיה תהיה ברורה ושלום על ישראל. מה שמראה בברור, שאני לא מגיעה לקרסול התרנגולת. כל פעם שנדמה לי שאני מטפסת שלב כלשהו בסולם האור, החושך עובר איזו טרנספורמציה זריזה וחכמה עם מנעול שיניים מותאם שמתלבש פיקס על האור. ואני צריכה לעשות שם עבודה ״שחורה״. לשמן צירים, לנסות מפתחות שונים, בעדינות, ברגישות, בסבלנות. 
החיים מביאים לי בדיוק את הלמידה שאני זקוקה לה יותר מכל. באופן כל כך מדוייק וחכם שזה מכעיס. מי זה המאסטר הזה שנמצא תמיד עשרה צעדים לפני? מוליך אותי בדרך כזו שכל צעד שעשיתי לפני חמש שנים קשור באיזה פרקטל מרהיב לצעד הנוכחי שלי מהרגע. זה גאוני מדי. אין שום סיכוי שאצליח אי פעם להתעלות על זה. 
תמיד נראה מהצד שלאחרים יותר קל. מדוע? כי הם לא חופרים כל כך הרבה איפה שאני חופרת. יענו לא מתעסקים בעצמם כל כך הרבה. לא כזה חשוב להם להביא אור לחייהם. ואולי הם פשוט הרבה פחות מלוכלכים ומסובכים ממני. 
הגיגים מקצה רגלה של תרנגולת.
אני מנסה לאלף עצמי בענווה, כיאה לנסיכת הניגודים שאני. להצליף בעצמי בסליחה. למסטל עצמי בסבלנות. והנה חולפות עשר שעות ונדמה לי שהצלחתי אבל אז, הו אז, מגיע שעור חדש דנדש, הצעקה האחרונה בתחום. ממזרי, מפתה, יפהפה, בגודל פוסטר על בניין באיילון. מה זה הגודל הזה עכשיו? הרי התפתחתי רוחנית! השעורים לא אמורים כבר להיות קצת פחות גרנדיוזיים?

כשאני מתווכחת עם אמא שלי ומתפרצת, היא מסכמת בסטואיות: ״בשביל מה את משקיעה כל כך הרבה שעות בלימודים הרוחניים שלך? זה מה שאת לומדת שם? לא עובד לך משהו״. תודו שזה טוב!
אתמול היה לה יומהולדת. הערתי אותה בבוקר משנתה לומר לה שאני אוהבת אותה ולברך אותה בתודה. מה עוד אני יכולה לומר לאחת המורות המדוייקות שקיבלתי? והיא אמרה לי תודה בחזרה ואהבה אותי גם, כתמיד. היה רגע אחד של שלמות ושקט. זה היה יפה. כזה אני רוצה תמיד. 

אני כל הזמן מנסה עוד ועוד חומרים, טקסט כזה, טקסט אחר, מחשבות כאלו, אימונים אחרים, המילים הנכונות שבעזרתן תבוא גאולתי. שאפטר מצרצורי האגו, אעבור צד סופית וכבר לא אוכל להיות יותר מוטרדת מזוטות החיים. אהיה כולי אמת שלמה וזוהרת. ברירת המחדל לא תהיה יותר לתקוף, להתגונן, לכעוס ולפחד. ברירת המחדל תהיה לשחרר ולסלוח ממקום שלם, בלתי פגיע, בטוח בטוב ביותר שישנו. 

כמו שמספרים חלק מהסופרים הרוחניים בפרק המבוא בספרם הראשון, או השלישי. שנים התהלכתי מריר וממורמר ברחובות קליפורניה עד שיום אחד חיטטתי בפח מקדונלדס והיכה בי האור. בבת אחת, ברגע אחד. קמתי משם, עשיתי סליחה גדולה עם משפחתי, כתבתי ספר, הקמתי חוות נוודים מבולבלים, הבאתי אור למליון לבבות, כתבתי עוד עשרה ספרים, רשמתי פטנט, השתתפתי בטוק שואוז והיום אני חי באחוזה מפוארת עם שבע בנותיי מנשואים שונים ועם חמש פרות ושבעה סוסים שהצלתי מתעשיית הבשר וההימורים.

פעם רגל תרנגולת, תמיד רגל תרנגולת. 

כבר זמן רב אני מבקשת לעצמי מורה, דמות שאינה בהכרח מתחום הרוח, מישהו שאפשר לקרוא את דבריו ולהתמלא השראה, מישהו ללמוד ממעשיו והילוכו. ומה אני מחפשת לי כאלו אידאות כשלמעשה לאן שלא אביט, מורים מורים מורים. אולי לא בסטייל שאני מפנטזת, אולי בלי סטייל בכלל. אבל דווקא הם, המורים שאני צריכה.

אין לי כוונה להתייאש אף פעם. היום הזה יגיע אלי.גם אלי יגיע האור הבהיר, המוחלט, מרפא הכל. למעשה, הוא כבר כאן. אבל אני עוד לא מוכנה לקראתו. אני צריכה עוד לשחק קצת באשליות ובכח, בגאווה ובניצחון. למה? פחד במסווה של התמכרות. 
החכמה היא לא לנסות לנצח את ההתמכרות ולמשול בה. כי חושך לא מגרשים במקל.
אני אלמד לעבוד עם החושך, להביט דרכו, לתת לו את מקומו החשוב ולהבין את השלמות שהוא מעניק לחיי.