גם אני קוראת לעצמי מיידלע
לפעמים אני באה לצייר ולא בא לי ואין לי חשק
ואז אני אומרת לעצמי: יבוא לך, יבוא לך
בנימה שאורי זוהר אומר למונה זילברשטיין במציצים כשהוא משדל אותה להכנס איתו לצריף
כמו איזה חרמן מזדקן אני משדלת את עצמי לצייר, שמה את עצמי בפינה כזו
ואז מציירת ומחכה שמשהו ידלק. ולפעמים לא נדלק. ואז אני אומרת לעצמי: ידלק לך, ידלק לך
בזלזול כזה, מלא דברים מכוערים אני אומרת לעצמי
למה לא להגיד משהו נחמד? למה רק דברים רעים?
החלטתי החלטה שנועדה לעזור לי להתקדם עם הציורים
והיא ההחלטה לא לחוקק חוקים ולא לכפות סידרה או חזרתיות
אם הייתי מלחינה, הייתי בארוק בוהק, בארוק מתוק
אני אוהבת שברור, שחזק, שהרמוני, שיש תמורה, שיש סוף טוב עם קצת פלונטר באמצע
ככה אני אוהבת
גם בקולנוע
גם בציור (בציור שלי, ביצירה שלי. לא בשל אחרים. אצל אחרים אני אוהבת הרבה דברים שונים)
ומה, כשאני מציירת ופתאום אני מזייפת מהבארוק הזה, יוצא לי אחר, עקום, שונה אני נלחצת
וחושבת, מה זה איך אני מסדרת שהכל יהיה בארוק?
וזה בדיוק מה שתוקע אותי מלא פעמים
אז החלטתי להיות מלחינה רב תקופתית, רב גונית, רב סגנונית
החלטתי שלא להחליט. אני גם וגם וגם.
היתה לי פעם חברה שקראה לי בחיבה מהולה בלעג: "שוויץ", כי אני נייטרלית
כי אני נמנעת מלהחליט, נמנעת מלהתעמת, רוצה להיות בסדר עם כולם
סו בי איט. אולי אני שוויץ, שוויץ זה לא רע. לא חייבים להיות סוריה או אתיופיה
אפשר גם שוויץ.
היו אצלי אוצרים בסטודיו שבוע שעבר, שאלו אותי מה את רוצה להציג
אמרתי גם זה וגם זה. אצלי צמצום זה לא נכון, אצלי צריך הרבה
וההרבה הוא שונה
אז שיהיה שונה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה