הידעתם שכשכותבים בלעז את האתיות פרס במקלדת יוצא prx? כי prix בצרפתית זה פרס! מגניב, לא?
ישבתי לי בקפה ששמו נאדי מול בית האמנים בירושלים והזמנתי סלט עם שם רוסי שהיה מלבב וטעים בצורה בלתי רגילה. בינתיים קראתי בספרי "המסע" מאת ברנדון רייס, מסע לריפוי והעצמה. אני שוחה בערימות ספרי ניו אייג' בימים אלו ולא יודעת שובע. מאחד לשני. הספרים האלו עוטפים אותי בשמחה. נמאס לי לקרוא חדשות איומות וסטטוסים דיכאוניים בפייסוש. נמאס לי נמאס לי נמאס לי. זה מחלחל להוויה שלי , שם אותי בסרטים לא לי. כל המחשבות הטורדניות וכל השיט שיש בעולם. זה לא בריא. עשיתי החלטה לחוות את העשייה וההתנהלות שלי בעולם אחרת ובאמת נהיה לי הרבה יותר כיף לחיות.
אז הייתי בזה שהגעתי לירושלים כי עליתי (שוב) לגמר של איזה פרס והבאתי ציורים שהשופטים יראו ויחליטו מי זוכה מבין החמישה. כולם אמנים נפלאים. תחרות זה מתח וציפיות והכל. הבעתה מהכישלון והאכזבה, הסתכלתי לה לפני כמה זמן בעיניים, חיבקתי אותה ואמרתי לה: את חמודה, אבל זה נגמר. כי מה? כי פאדיחה? מה, שדחו אותי ומעדיפים אחרים? אה זה. טוב יש מלא דרכים להסתכל על דברים. אחת מהן היא לראות שזה ממש לא משנה אם כן יצא לי פרס או לא יצא לי פרס. מה שמשנה זה אם אני מממשת את עצמי באופן מלא. כל השאר מסתדר מסביב בהרמוניה עם או בלי סיכה בדש הבגד. השמחה והסיפוק שלי לא תלויים במר או גברת אחרים. רק בי.
אני מתרגשת כמו מכרטיס לוטו שמילאתי. אולי טיפה יותר. אם אני זוכה אז מגניב לי, קצת כסף ותערוכה והחיים ממשיכים עם מלא הפתעות שונות ומשונות. אם מישהו אחר זוכה, מגניב לו וגם לי מגניב. מלא דברים מתרחשים כל הזמן באופן קסום ומופלא ואני חוגגת. תמיד ידעתי שלאמוד את עצמי ביחס לאחרים זה אכזרי שלא לומר הזוי. אבל הוספתי והשוותי. והנה, חדלתי. כמה פשוט. ככה נפלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה