נורת' יורק

אני מתגעגעת הביתה. אני מבלה את רוב הימים בבית חולים נורת' יורק בצפון טורונטו ליד המיטה של סבתא שלי. כל פעם שאני נכנסת לחדר אני לובשת חלוק צהוב וצריכה לשים מסיכה וכפפות (על האחרונים אני מוותרת) ולחטא את הידיים. אלו החוקים. החלונות תמיד סגורים. מהחלון נשקפות שש אוטוסטרדות ומלא מכוניות מלאות בקנדים ממהרות בדרכים. וסניף של איקאה.

היום הייתי שם 7 שעות רצוף. מחר אלך להתאוורר באיקאה.

סבתא שלי חדה כתער וזוכרת לפרטים כל דבר. היא גם מרבה לעצום את העיניים ולדברר מסרים מעולמות אחרים על העתיד. לחלקים האלו אני מקשיבה בתשומת לב רבה. לא לכולם היא משחררת את המידע הזה כי כולם יחשבו שהיא משוגעת. אני יודעת שהיא לא. היא אומרת לי שאני כל כך יפה שאפשר לצייר אותי בלי להרים את העפרון מהנייר. ושאני דומה לקוזאק. ושיש לי בלאד מיוחד. ושאני לא לייק אבריבאדי אלס. גלושנה יור אר סמטינג ספיישל היא אומרת. איזו חמודה. וכשכואב לה למטה היא צועקת על האחיות: הבייסמנט שלי! מטפלים בה אחים ואחריות מסורים. קוריאנים, הודים, אפריקאים. חלקם חושבים שהיא באמת משוגעת. שרה בקולי קולות שירים של אבבא (איי הב א דרים, א סונג טו סינג) ושירי עם בבולגרית וצרפתית. שלחו לה פסיכולוג להבין איך זה שהיא היתה על סף המוות במצב כל כך מדורדר ופתאום היא שרה בקולי קולות.

אני משתגעת מהשעות הארוכות האלו בבית חולים ומצד שני לא יכולה בלעדיהן. קוראת בספר המתים והחיים הטיבטי ומתאמנת בלדעת לחיות ולמות. אולי אוכל לעזור לה איכשהו להחליט. יש הרבה מה ללמוד. היום ירדתי לקפיטריה וקניתי לה שוקולד ריסס הכתום הזה ונתתי לה בחתיכות קטנות לפה. עשיתי אותה מאושרת והכעסתי את האחות. הסוכר שלה גבוה.

אני מסתדרת עם אמא שלי מעולה. אחר הצהריים אני מבלה עם בני הדודים שלי שהם אנשים שמחים ומקסימים. שותה יין ומעשנת ג'וינטים והולכת לישון. ומתגעגעת הביתה לבנים שלי. אני מנסה לישון טוב ולאסוף כח למסע המיוחד הזה. לא סתם נסעתי. אני לומדת הרבה, גם בדרך הקשה. בית חולים, אפילו אחד כזה מעולה בצפון אמריקה, הוא מקום מדכא. אני משתדלת לא להסחף בזה, זה לא קשור לחיים שלי עכשיו. אבל מצד שני, אין כמו בית חולים להתאמן בשכלול טכניקות החיים האמיתיים שלי... וחוץ מזה, יש מחוץ לבית החולים אגם עם ברווזים שמטיילים ברחבת הקפיטריה. מדהים...