אשפתות

קוראים אהובים יודעים שאחד הנושאים החביבים עלי הוא פינוי אשפה לסוגיה.
אתמול בשעור יוגה אצל לילי, שעור סוף חודש רסטורטיבי ומבורך, נתבקשנו להפרד, לשחרר, להרפות מהאשפה המצטברת. מהמתחים, הכעס, האשמה וכל מה שמרגיש מיותר וסותם את המסננת. חשבתי לעצמי בעודי נושמת עמוק, מאיפה יוצאת האשפה? מאיפה לשחרר אותה? רעיון מטאפורי כלשהו כדי לעשות זאת ביעילות. מהנשימה? מהגוף האתרי שלי? מהבהונות?
אשפה הכי נקשרת חזק למיתרי הלב, למיתרי הקול, לצידי המצח. לא מרפה בקלות. ואני מסבירה לעצמי את העולם בדימויים. ככה אני מבינה את הגוף.
לא הצלחתי להבין מאיפה להוציא את האשפה. והצטברה לי קצת באזניים, בגרון ממש (הנה קמתי עם דלקת)... תוך שחשבתי מאיפה להוציא אותה הרגשתי את העין השלישית שלי מדגדגת ומגרדת, כמו תמיד כשאני לומדת דבר חדש, ואת צ'קרת הכתר שלי בוערת, תמיד בוער לי שם. אפילו כמעט כואב. חשוף. הראש שלי פעור מלמעלה לגמרי.
בזכות כאב הגרון שלי ד' לקח את הילדים והשאיר אותי לבד בבית לנוח. ברכות לאיש היקר שהוא. סידרתי את הבית בזמן השקט הזה, הקשבתי לתקליטים, בישלתי מרק עדשים ועכשיו ממש שתיתי מיץ לימון סחוט וכרסמתי שן שום. הגרון מכיר תודה.

בפינלנד ממיינים אשפה לששה פחים. בכניסה לכל בניין בקתת עץ נאה ופתוחה ובה ששה פחים גדולים: זכוכית, מתכת, נייר, רטוב, פלסטיק וכללי למה שלא שייך לאף קטגוריה. מיון אשפה הוא מהנה. מרגישים כל כך נקיים כשהאשפה שלנו לא מגעילה.
כשבילינו באי הבודד ההוא הקומפוסט היה מקודש, בשרותים האקולוגיים מכסים את מה שנשאר בתערובת אורנים ושום ריח לא נשאר מאחור, את הכלים מדיחים בגיגית מי אגם רתוחים... חזרה הביתה מרגישה כמו חזרה אחורה.