יום אחד את מגלה שאת שפוטה של העבר והעתיד. לבך נחמץ בחרטה בגלל דברים שקרו וראשך קודח מדברים שיקרו. אין רגע דל. במקרה הטוב שיעמום או פרפורי לחץ קלים, במקרה הרע לילות לבנים, טעם מר בפה ודיכאון בהתהוות. ואין לך רגע אחד של חסד ושלווה. אולי רק כשאת מציירת ומצליחה לא להפריע. ואז את עושה ויפאסאנה יום אחד ומגלה שאת לא חיה במקום הנכון (תודעתית) אבל חוזרת הביתה להרגלים שלך, לאלכוהול ולמחשבות הטורדניות. ועוברות שנים ונולדים ילדים, שמצניחים לך הווה לחיים כמו סטירת לחי מצילה ואת אומרת :כן, ככה זה צריך להיות. אבל אחרי זמן קצר את חוזרת להיסטריות ולדאגות. וזה מחניק. ואין מנוס.
ואז יום אחד נפתחת לך דלת בספונטניות לעולמות רוחניים שתמיד צחקת עליהם אבל גם לטשת אליהם מבט בתאווה. ופתאום צונחים לידייך מלא ספרים ואת כולם את קוראת בשקיקה. גם אנשים אחרים את פוגשת שמדברים על כל מה שמשוגעים מדברים עליהם כאילו מדובר במלפפונים ועגבניות. ואת מבינה שהכל אפשרי, איך לעזאזל השמיטו את הפרט החשוב הזה מחייך? למה לימדו אותך שאת חייבת לסבול כדי להנות? או לעבוד קשה כדי להרוויח? או להיבהל מעין הרע? והכי הכי, שמוטב שתסמכי רק על עצמך, מאחרים לא תבוא הישועה? ואת לומדת להעיז ולבקש, לדייק, להתהלך בעולם בראויות, כי מגיע לך הכל וזה ממש בסדר. לבקש עזרה ולהיכשל בשמחה, ולהצליח בענווה ופשטות. ולהסכים לקבל את החיים. מוזר איך לא העזת קודם?
ככה את מתקדמת ונסוגה, מתקדמת ונסוגה, כמו גלי הים, כמו שלומדים צרפתית. יום אחד בורה, יום שני נאורה. ובתוך כל זה ידך מגששת תמיד אחר שלווה והשלמה. ואז את מגלה כמה פשוט לסדוק את אשליית המציאות. להיות נוכחת בחיים שלך בלי מחשבות. בלי רצונות, בלי היקשרויות. פשוט להיות. איך למשל? למשל לשבת על הספה ולא לחשוב על כלום. את מתאמנת על זה מלא וקולטת איזה מניפולטיבי המח שלך, כל הזמן זורק לך brain candy שתתעוררי למרדף. מה נעלמת? מה את בסרט? יש לך מליון דברים להספיק. לא, לא מוכנה לשמוע, הכל שטויות תכלס. חוזרת לשקט, שקט, חושך, כלום, ריק. יופי. פתאום נהיה נעים בגוף. בכל הגוף. ברגליים ובבטן. נעים ממש. לא כואב, לא רדום. נעים ומרגש. את מתאמנת עוד ועוד שתוכלי לבחור מתי לכבות את הסוויץ' של המציאות המדומה ולנוח בנירוונה של ההווה האמיתי שלך. שהוא רגוע שקט ופסיבי. בהווה הזה אין תחושת זמן, ועם זאת ההיררכיה ברורה וכל מה שחשוב בה נכנס וכל השאר נשמט ונעלם.
ככה הטריק הזה של הציור, שמציירים גדול אז מתרחקים כל הזמן אחורה קדימה לראות מה עשית ומה להזיז או לשנות, אז ככה בדיוק לעשות מהחיים עצמם. אי אפשר לחיות את החיים ממרחק אפס. ולא בא לי לקבל פרספקטיבות מכימיקלים. בא לי שיהיה לי אמצעי יעיל להתבוננות גם בתנאי כלא. משהו שאינו מותנה ואף אחד לא יכול לקחת לי. זה עושה לי מאוד טוב. אני קוראת כעת את כוחו של הרגע הזה מאת אקהרט טול ומאוד נהנת. לילה טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה