אתמול קראתי בטור של אלון עידן בהארץ על האופנה החדשה: החלפת המילה לא במילה פחות. הוא טוען בסופו של טור שההחלפה הזו מסמנת סימפטומים של כהות חושים וניתוק רגשי נוכח המצב המחמיר באזורנו. וכדי לטשטש את הכעס וחוסר האונים אנחנו מתנתקים ומרככים את הדיבור. הוא חושב שלא צריך להמתיק את המילים ושזו צביעות פנימית.
אני רוצה לומר כמה דברים על דיבור נקי. (תתכוננו לקרוא הרבה לא ופחות פחות)
דיבור נקי הוא לא ללכלך על עצמך ולא ללכלך על אחרים. לא לרכל, לא לשקר. לא להזיק בדיבור. זה בגס.
בניואנסים העדינים יותר, אחרי שהסכמנו להתפרק מהתחמושת הכבדה, אפשר גם להתאמן בלא להיות ביקורתיים-דפנסיביים. כמעט בכל משפט שני שלנו יש ביקורת עצמית או חיצונית.
בשלב הבא, אפשר לנסות לדבר באופן קונסטרוקטיבי. במקום להגיד מה אני לא ומה אי אפשר, להגיד מה אני כן יכולה וכן רוצה. מה כן מתאים לי.
ובהמשך, אפשר לנסות גם לדבר ממקום של אהבה פנימית וחיצונית, מקום של אחדות.
אני משערת שהשלב הכי מתקדם הוא לשתוק.
אבל מה? עולה הכעס. לקרוא את השורות האלו ולכעוס. מה פתאום לנקות את הדיבור כאשר האדמה בוערת? כשיש כל כך הרבה שנאה וגזענות ברחובות? כשהתקווה לשלום רחוקה כל כך? כולם אינטרסנטים ואי אפשר להשיג כלום בלי קשרים. הכל מרגיש צבוע ומלאכותי. זה מעורר תחושת חשדנות והכחשה.
ברובד עמוק יותר, זה מרגיש כאילו אם אוותר על המילים הקשות שיש לי להכות בהן בעולם, העולם ישתלט עלי ולא יהיה לי בו מקום. יקחו לי (את הפרנסה, את התור, את העבודה, את החניה).
וברובד היותר עמוק, אם לא אדבר ולא אגדיר מי אני ומה אני רוצה וצריכה, אני אכחד. אני אעלם ואמות. פחד מוות. גם הפחד של אלון עידן שכותב הטור הוא פחד מוות. אם לא אומר לא אז כיצד עוד אפשר להתנגד בנחרצות לעוולות העולם?
ואני רוצה לטעון אחרת.
אם אני מנקה את הדיבור שלי, אז גם המחשבה שלי מתנקה. כשהמחשבה שלי מתנקה, הכוונות שלי והמעשים שלי הופכים נקיים. וכשאלו נקיים אני יכולה להשתמש באנרגיה העצומה שעומדת לרשותי לתועלת העולם. דאגה לגוף ולנפש שלי היא בעצם דאגה קולקטיבית לכם. אתם, שמכירים אותי ושלא מכירים אותי. ההשפעה המרחבית של זה היא עצומה ואני מקבלת עליה הוכחות כל העת.
כמו כן, כשהדיבור שלי נקי אני יכולה ועוד איך להשתמש בכל מילה שלא תהיה, ולו הקיצונית ביותר באפקטיביות מירבית ומבלי לייצר אנטגוניזם ומריבות. משום שכשהלב נקי אפשר להגיד כל דבר. הלב הנקי יודע להגיד את המילים בצורה הכי מדוייקת. להבין מצבים מורכבים ועדינים בקלות רבה. להוציא את היאוש והציניות מהמשוואה ופשוט להגיב לעניין. בלי שמחה לאיד ובלי אינטרס. רבותי, אפשר לחולל ניסים עצומים באופן הפשוט והנגיש הזה. בלי זעם, בלי הבערת צמיגים, בלי להשכב על גדרות. הבונוס הוא שזה עוזר גם לדייק דברים בינינו לבינינו. להבין מה בדיוק אני רוצה וצריכה ולהשיג את זה בקלות רבה. בלי ללכת סחור סחור. בלי אמונות תפלות והיגררות פסיכוטית לסרטי פראנויה.
כולנו זקוקים לריפוי הזה.
לכן, אני מבקשת לסכם ולומר, שכל פעולה מילולית קוסמטית אין לה שום השפעה ממשית לכאן או לכאן. מה זה משנה אם התלונה חריפה או דקה כשמה שעומד מאחוריה מקוטב לחלוטין (צודק/טועה, כובש/נכבש, רע/טוב, מצליח/נכשל, אזרח נאמן בגיהנום הדואליות).
מה שהניקיון המילולי מאפשר לנו בסופו של דבר זה אומץ גדול להיות טוב בעולם בלי לפחד.
אני רוצה לומר כמה דברים על דיבור נקי. (תתכוננו לקרוא הרבה לא ופחות פחות)
דיבור נקי הוא לא ללכלך על עצמך ולא ללכלך על אחרים. לא לרכל, לא לשקר. לא להזיק בדיבור. זה בגס.
בניואנסים העדינים יותר, אחרי שהסכמנו להתפרק מהתחמושת הכבדה, אפשר גם להתאמן בלא להיות ביקורתיים-דפנסיביים. כמעט בכל משפט שני שלנו יש ביקורת עצמית או חיצונית.
בשלב הבא, אפשר לנסות לדבר באופן קונסטרוקטיבי. במקום להגיד מה אני לא ומה אי אפשר, להגיד מה אני כן יכולה וכן רוצה. מה כן מתאים לי.
ובהמשך, אפשר לנסות גם לדבר ממקום של אהבה פנימית וחיצונית, מקום של אחדות.
אני משערת שהשלב הכי מתקדם הוא לשתוק.
אבל מה? עולה הכעס. לקרוא את השורות האלו ולכעוס. מה פתאום לנקות את הדיבור כאשר האדמה בוערת? כשיש כל כך הרבה שנאה וגזענות ברחובות? כשהתקווה לשלום רחוקה כל כך? כולם אינטרסנטים ואי אפשר להשיג כלום בלי קשרים. הכל מרגיש צבוע ומלאכותי. זה מעורר תחושת חשדנות והכחשה.
ברובד עמוק יותר, זה מרגיש כאילו אם אוותר על המילים הקשות שיש לי להכות בהן בעולם, העולם ישתלט עלי ולא יהיה לי בו מקום. יקחו לי (את הפרנסה, את התור, את העבודה, את החניה).
וברובד היותר עמוק, אם לא אדבר ולא אגדיר מי אני ומה אני רוצה וצריכה, אני אכחד. אני אעלם ואמות. פחד מוות. גם הפחד של אלון עידן שכותב הטור הוא פחד מוות. אם לא אומר לא אז כיצד עוד אפשר להתנגד בנחרצות לעוולות העולם?
ואני רוצה לטעון אחרת.
אם אני מנקה את הדיבור שלי, אז גם המחשבה שלי מתנקה. כשהמחשבה שלי מתנקה, הכוונות שלי והמעשים שלי הופכים נקיים. וכשאלו נקיים אני יכולה להשתמש באנרגיה העצומה שעומדת לרשותי לתועלת העולם. דאגה לגוף ולנפש שלי היא בעצם דאגה קולקטיבית לכם. אתם, שמכירים אותי ושלא מכירים אותי. ההשפעה המרחבית של זה היא עצומה ואני מקבלת עליה הוכחות כל העת.
כמו כן, כשהדיבור שלי נקי אני יכולה ועוד איך להשתמש בכל מילה שלא תהיה, ולו הקיצונית ביותר באפקטיביות מירבית ומבלי לייצר אנטגוניזם ומריבות. משום שכשהלב נקי אפשר להגיד כל דבר. הלב הנקי יודע להגיד את המילים בצורה הכי מדוייקת. להבין מצבים מורכבים ועדינים בקלות רבה. להוציא את היאוש והציניות מהמשוואה ופשוט להגיב לעניין. בלי שמחה לאיד ובלי אינטרס. רבותי, אפשר לחולל ניסים עצומים באופן הפשוט והנגיש הזה. בלי זעם, בלי הבערת צמיגים, בלי להשכב על גדרות. הבונוס הוא שזה עוזר גם לדייק דברים בינינו לבינינו. להבין מה בדיוק אני רוצה וצריכה ולהשיג את זה בקלות רבה. בלי ללכת סחור סחור. בלי אמונות תפלות והיגררות פסיכוטית לסרטי פראנויה.
כולנו זקוקים לריפוי הזה.
לכן, אני מבקשת לסכם ולומר, שכל פעולה מילולית קוסמטית אין לה שום השפעה ממשית לכאן או לכאן. מה זה משנה אם התלונה חריפה או דקה כשמה שעומד מאחוריה מקוטב לחלוטין (צודק/טועה, כובש/נכבש, רע/טוב, מצליח/נכשל, אזרח נאמן בגיהנום הדואליות).
מה שהניקיון המילולי מאפשר לנו בסופו של דבר זה אומץ גדול להיות טוב בעולם בלי לפחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה