יום שני, 2 בפברואר 2015

הפחד לאהוב

שמתם לב שכל סיסמאות הבחירות כמעט ללא יוצא מהן הכלל נושאות איכויות של קיטוב? אנחנו לא כאלה, אז אם אתה כזה אל תצביע לנו. אנחנו כאלה וכאלה, אז אם אתה לא כזה אתה לא משלנו. אנחנו לא ימנים, אנחנו לא שמאלנים, אנחנו לא פלסטינים אנחנו לא חרדים. כמה חוסר השראה וחוסר מחשבה. כאילו שאנחנו לא מספיק מסוכסכים ומפולגים, מתעבים אחד את השני על איך שנראים ובמי שבוחרים ובמה שמאמינים. כאילו שאנחנו לא מספיק מחופרים בתהום האינסופית הזו, בטרגדיה הכי גדולה שלנו כבני אדם. שאנחנו מנותקים ואבודים ומיואשים. לא שזה מיוחד רק לנו, אבל כאן אולי מרגישים את זה ביתר שאת. הכי הילד המוזנח שלאף אחד אין זמן אליו ואף אחד לא שם עליו ולא מתקשרים איתו ומפצים אותו בוופלות כשהוא צועק. ברור שיום אחד הוא ימרוד ויהפוך למפלצת. אבל אף אחד לא לקח אחריות עליו ואף אחד עדיין לא לוקח. נסתדר. מקסימום נתכחש אליו או משהו.
אני רוצה להציע הצעה זהירה, מופרכת אולי תגידו, לא איכפת לי. אם אף אחד אחר לא מרגיש בנח לעשות זאת, אעשה זאת אני. שמדד התקפות שלי ירד, זה ממש בסדר. ממילא זה גם פיקציה.
ואתחיל בדוגמה. פעם היתה איזו תכנית טלויזיה בריטית על ילדים פראי אדם מהסוג הכי קשה והוריהם חסרי האונים שלא מסוגלים לשאת אותם עוד. הם באים לתכנית שתציב להם מראה, פומבית, ותסביר להם מה קרה. הם יודעים כמובן, אבל כנראה שהחשיפה ממריצה אותם גם לפעול. ואז אמור להתרחש ריפוי. והיה מקרה של איזו אמא שהיתה ענקית, ממש אוביס עם בתה בת ה 11 . ילדה יפהפיה שכל היום צורחת בבית ושוברת דברים. השנאה שלה (או במילים אחרות הכמיהה הנואשת שלה לאהבה) העבירו אותה על דעתה וגם את הוריה.
מה שהיה מרגש בתכנית זה שאף אחד לא שיחק אותה. האמא הודתה שמאז שהילדה נולדה היא לא הצליחה אף פעם לאהוב אותה ולהתקרב אליה. רואים בתכנית סרטון ישן שלהן בפארק שעשועים מלקקות גלידה ויושבות על המדרכה במרחק של איזה מטר זו מזו. והילדה כל הזמן מנסה להתקרב לאמא שלה לשבת צמוד אליה והאמא כל הזמן מתרחקת. וכשהילדה מתחילה לבכות אמא שלה קמה והולכת. טוב, אנחנו לא יודעים את הקונטקסט של הסצינה, אולי הילדה היתה מאוד מעצבנת באותו יום. אבל הנה ככה. ובתכנית היועצים הפסיכולוגים מנסים לאמן את האמא לאהוב. ומאוד קשה לה זה נראה הכי מלאכותי שהיא משנה טקטיקה ומנסה לדבר עם הבת שלה ברכות. הבת שלה כבר בשלב שהפה שלה רק מנבל והיא עונה לאמא שלה רק במילים פרה סתומה מכוערת לכי תתדחפי וכאלה. והאמא נדרשת לצאת מהמכניזם המתכחש והנוטר ולהתפייס אתה. אני זוכרת שזה לא כל כך הצליח להן. זה היה נראה כמו מעט מדי מאוחר מדי. הילדה הזו גדלה בלי אהבה.
למה סיפרתי את כל זה? אולי כי ככה לפעמים אני מרגישה כאזרחית במדינה הזו. ביחסים שלי עם השלטונות או אפילו עם מחנות האמונה השונים. כלומר, ביני לביני אני חשה אהבה, כך נדמה לי לפחות. אני אדם די אוהב. אבל באופן כללי אני מרגישה נטושה. לא מוכלת. אני לא באמת יכולה להביא את עצמי לכל מקום לגמרי כי מישהו בטוח ינטור לי וישנא אותי. ויש אווירת לחץ ותחרות ומי היה פה קודם ולמי מגיע יותר והתרברבויות והתברברויות וכל מיני דברים שרק מרחיקים אותי מאהבה. כאזרחית, כחברה של אזרחים שמאמינים בדברים אחרים ממני. זה תמים? אני שואלת. לא מותר לי לקוות למשהו אחר?
אני אפילו לא נכנסת לאיך עושים את זה. כי זה הדבר הראשון שתגידו נכון? יופי באמת, לכי תשני עכשיו את העולם. וואלה, זה דווקא לא החלק הקשה.
החלק הקשה זה באמת להסכים להיות באהבה. לא אהבה לחלק מעצמי (ולחלק מהאנשים). אהבה לכולי, להכל, לכולם. אני יודעת. עאלק וזה. נראה אותנו אמיצים מספיק. זה הפחד מהמוות שזועק, אל תהיה באהבה למה שיאכלו אותך ותצא טמבל. שמענו כבר. ראינו כבר מה הפחד מוות הזה עושה לנו. זה בדיוק מה שאוכל אותנו חיים. הפחד שיקחו לי וירמסו את כבודי וישקרו לי. הפחד שיהרגו אותי.
אבל זה עובד ההיפך, פה השינוי. אהבה היא ההיפך של פחד. ואם אני באמת באמת באהבה, שום דבר ואף אחד לא יכול לקחת לי כלום. אני לא באמת מאויימת על ידי שום דבר. גם אם פיזית יעיפו אותי מהבית ויפגעו בגופי. (הלכתי רחוק אני יודעת, אני עוד לא שם בעצמי אבל זה הכיוון. הגוף הוא גם פיקציה.) וזה וואחד תרגול רוחני, משימת חיים. יש מצב שמישהו במערכת הבחירות חושב אולי מחשבות כאלו? שמישהו מהמנהיגים שלי מספיק אמיץ כדי להביא אהבה לחיים המסוכסכים שלנו כאן? אהבה אמיתית חפשיה מפחד, מלאה באומץ. נדמה לי שאז, כשהכל אהבה, אין נפרדות. גם בין החיים הזמניים למתים. ואין צער. יש השלמה אמיתית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה