בשנים האחרונות אני לא צופה בחדשות וממעטת לקרוא בעיתונים. השארנו רק את המנוי למוסף סוף השבוע וגם זה אחרי לבטים אם צריך... את ההתמצאות במציאות אני מלקטת מהצצה חטופה בעמוד הראשי בקיוסקים, מהפייסבוק ומפה לאוזן. מדי פעם אני נקלעת לקריאה אופקית של מוספי גלריה כדי לא להיות לגמרי באאוט. אני לא מכירה רבים מהאמנים הצעירים שפועלים בסצינה, אולי אני חברה של חלקם בפייסבוק ובכלל לא יודעת. ואני רק בת 38 (בחודש הבא), לפני 8 שנים גם אני הייתי הצעירה... לפעמים מטריד אותי שנשכחתי. אמן אחד אמר פעם שאמנים במתקרבים לגיל 40 מגיעים לתקופה הכי צחיחה מבחינת תשומת לב אליהם וצריך לעבוד בלהישאר רלוונטי, בולט, נחשק וכו'. סיימו כבר תואר ראשון ושני, רכבו על הגלים ועל הגלים שאחריהם, עבדו עם גלריה שתיים שלוש, מלמדים פה ושם, מציגים פה ושם, עייפים לגמרי. גם אם נדמה מבחוץ שהם כבר לגמרי מסודרים, בפנים הם עדיין רדופים, מחזרים אחרי כל בדל של תשומת לב וסובלים מ FOMO* קשה. אני בוודאי גם נמצאת איפשהו על הסקאלה הזו. רק שדי נמאס לי לשחק משחקים ובא לי לעסוק יותר באמת החשובה, או בתפקיד העיקרי שלי כבת אדם חיה. כן, אני ציירת, אמא, וכו'. אבל המשימה שלשמה אני כאן היא לעשות שלום. להגיד לעשות שלום, זה כמו להגיד אלוהים. מילה שגוררת אחריה היסטוריה של סחבות מרופטות ומקרקשות. יש את המושגים האלה שאנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה, עד שאנחנו לא יודעים עליהם דבר. שמענו שמענו. לעשות שלום זה ללכת להפגנות, להיות צדקני, לעבוד בזה- אי אפשר רק חצי. את לא יכולה להגיד אני עושה שלום ולהמשיך בשקט בחיים הנוחים שלך בגבעתיים. בלי להתייצב בכל הפגנה ובלי לשתף בפייסבוק פוסטים מבעיתים על מה בני אדם מעוללים אחד לשני. ואם את אמנית, אז בכלל. איך יכול להיות שאת בוחרת להיות מייצגת מציאות, מצהירה על עצמך כאשה שעושה שלום ואין בציורים שלך שום דבר פוליטי? שום מאבק מדמם? התכחשות מוחלטת? לא אפריקה ישראל, לא גרמניה ישראל, לא פלסטין ישראל, שום זכר לערבים, לפליטים ושאר תושבים. בני אדם ובעלי חיים, ימנים ושמלאנים, גברים ונשים. כל מה שחשוב להשכין בו שלום.
אנשים שמים לעצמם מטרה ובשמה הם עוטים צווארון כלבים (הקונוס הזה ששמים כדי למנוע מהם להתגרד ולפצוע אזור שמחלים) ולא רואים יותר כלום. העיקר להתנגח באלף כדי לשמור על בית. ושיזדיינו כולם.
למרבה המזל, הפייסבוק, מאיץ החלקיקים הבלתי נדלה, מביא אנשים להתעייף גם מהצדקנות והציניות. הרבה יותר מורכב ללכת לקראת משהו שאתה שונא ומוקיע (כי אתה ממש לא כזה, כלומר, אתה לא בשלום עם החלק הזה בך), ללכת לקראתו באמת. לא להדוף, לא לדחוף, לא ללגלג בנבזות או להתנגח בהתנשאות במשחק מי יתקע את הפלוץ האחרון היותר מסריח. ובכך להנציח ביתר שאת את המלחמה והסכסוך. זה מה שפעילים פוליטיים פייסבוקיים עושים הרבה פעמים. על העיתון אני בכלל לא מדברת. כל העיתון, על מוספיו, מנציח את הסכסוך והפילוג. כמה קל. כמה משעמם היה לא להעליב ולמתוח ביקורת. כמה מיותר ומביך היה להציע לבני האדם הפותים כלי התמודדות אחרים עם עצמם ועם המציאות? שלא לומר את המילה הגסה נחמה. אין בנחמה כסף. לא בשר ולא דם. הנה תוך כדי שאני כותבת, נחה עיני במקרה על הפיסקה החותמת את מאמרו של נחמיה שטרסלר (3 סליחות) בהארץ, והוא כותב: "אני יודע שהדבר הכי גרוע שעיתונאי יכול לעשות זה לומר מלה טובה על מישהו. על מילים רעות עוד יסלחו לו".
קשה לדמיין עולם שהעלבונות בו נדירים ושחווית האחדות היא הנורמה. וכל כך אנחנו מאדירים ומשמרים את המלחמה, בכל סוג של מרחב. כאילו מתוך מטרה לשמר דבר מה חשוב. אם לא נהיה מבקרי אמנות נשכניים ודעתניים הכל יקרוס ולא תהיה עוד משמעות לשום דבר. אם לא נראה לפלוני אלמוני שהוא טועה בגסות, שהוא איגנורנט ומיותר, שבכלל אין שום טעם להזכיר אותו כי הוא לא תורם דבר למאמץ המלחמתי, אז יהיה תוהו ובוהו. כל ממזר ימלוך. לא יהיה עוד שום טעם וערך ל"ביקורת", למה שווה יותר ממה ומי שווה יותר ממי. וככל שהבוז יותר מתוחכם והיד המכה בטוסיק יותר רטובה ושטוחה ומכאיבה, כך יותר טוב! לכולנו! לחיים! ולילה טוב בתוך ערימת כדורים, ענני סיגריות וים השיכר בואך לעוד יום של מלחמה ובוז.
זה המוסף שנח לי על השולחן עכשיו ליד הקפה. אין בו שום נחמה עבורי. כל מה שכתוב בעיתון מנציח את השבי שלי, בסכסוך, בציניות, בהתנשאות. בתוך מה אני כן ומה אני לא. מה מגיע לי ומה לא מגיע לי. אולי משני מדורים אני בעצם נהנת. "ענייני פנים" ו- 20 שאלות.
אז למה אנחנו כל כך מפחדים? למה זה כל כך גנרי לתקוף כדי לשרוד? האם זה הגיוני בכלל לצפות להתנהגות אנושית אחרת? או שחבל על הזמן? נגונן בחירוף נפש על אוכלוסיה אחת ונהדוף באלימות אוכלוסיה אחרת, מתוך אמונה שאנחנו צודקים ורק כך יבואו תנאי מחיה מתקבלים על הדעת? זה המעשה הנאור?
לא. זה לא. אותה גברת בשינוי אדרת. כולנו גזענים. גם הימני הגזען ההומופוב המזרחי והקרניבור וגם ההומו האפריקאי הערבי הטבעוני השמאלני, המזרחי, המשורר, כבוד השרה, כבוד העיתונאית, זונת הרחוב, נהג האוטובוס, בעל היאכטה, כולם כולם.
אני רק שמה את זה פה על השולחן, את הברור מאליו. בשבילנו לחשוב עליו בימי התשובה שכולם חושבים על משהו. מי מתרכזים יותר בסליחה, מי מתרגשים יותר מלהציק לאחרים...
ובינתיים אכין פוסט עוקב עם מחשבות מעשיות על שלום. תודה
* fomo- fear of missing out
אנשים שמים לעצמם מטרה ובשמה הם עוטים צווארון כלבים (הקונוס הזה ששמים כדי למנוע מהם להתגרד ולפצוע אזור שמחלים) ולא רואים יותר כלום. העיקר להתנגח באלף כדי לשמור על בית. ושיזדיינו כולם.
למרבה המזל, הפייסבוק, מאיץ החלקיקים הבלתי נדלה, מביא אנשים להתעייף גם מהצדקנות והציניות. הרבה יותר מורכב ללכת לקראת משהו שאתה שונא ומוקיע (כי אתה ממש לא כזה, כלומר, אתה לא בשלום עם החלק הזה בך), ללכת לקראתו באמת. לא להדוף, לא לדחוף, לא ללגלג בנבזות או להתנגח בהתנשאות במשחק מי יתקע את הפלוץ האחרון היותר מסריח. ובכך להנציח ביתר שאת את המלחמה והסכסוך. זה מה שפעילים פוליטיים פייסבוקיים עושים הרבה פעמים. על העיתון אני בכלל לא מדברת. כל העיתון, על מוספיו, מנציח את הסכסוך והפילוג. כמה קל. כמה משעמם היה לא להעליב ולמתוח ביקורת. כמה מיותר ומביך היה להציע לבני האדם הפותים כלי התמודדות אחרים עם עצמם ועם המציאות? שלא לומר את המילה הגסה נחמה. אין בנחמה כסף. לא בשר ולא דם. הנה תוך כדי שאני כותבת, נחה עיני במקרה על הפיסקה החותמת את מאמרו של נחמיה שטרסלר (3 סליחות) בהארץ, והוא כותב: "אני יודע שהדבר הכי גרוע שעיתונאי יכול לעשות זה לומר מלה טובה על מישהו. על מילים רעות עוד יסלחו לו".
קשה לדמיין עולם שהעלבונות בו נדירים ושחווית האחדות היא הנורמה. וכל כך אנחנו מאדירים ומשמרים את המלחמה, בכל סוג של מרחב. כאילו מתוך מטרה לשמר דבר מה חשוב. אם לא נהיה מבקרי אמנות נשכניים ודעתניים הכל יקרוס ולא תהיה עוד משמעות לשום דבר. אם לא נראה לפלוני אלמוני שהוא טועה בגסות, שהוא איגנורנט ומיותר, שבכלל אין שום טעם להזכיר אותו כי הוא לא תורם דבר למאמץ המלחמתי, אז יהיה תוהו ובוהו. כל ממזר ימלוך. לא יהיה עוד שום טעם וערך ל"ביקורת", למה שווה יותר ממה ומי שווה יותר ממי. וככל שהבוז יותר מתוחכם והיד המכה בטוסיק יותר רטובה ושטוחה ומכאיבה, כך יותר טוב! לכולנו! לחיים! ולילה טוב בתוך ערימת כדורים, ענני סיגריות וים השיכר בואך לעוד יום של מלחמה ובוז.
זה המוסף שנח לי על השולחן עכשיו ליד הקפה. אין בו שום נחמה עבורי. כל מה שכתוב בעיתון מנציח את השבי שלי, בסכסוך, בציניות, בהתנשאות. בתוך מה אני כן ומה אני לא. מה מגיע לי ומה לא מגיע לי. אולי משני מדורים אני בעצם נהנת. "ענייני פנים" ו- 20 שאלות.
אז למה אנחנו כל כך מפחדים? למה זה כל כך גנרי לתקוף כדי לשרוד? האם זה הגיוני בכלל לצפות להתנהגות אנושית אחרת? או שחבל על הזמן? נגונן בחירוף נפש על אוכלוסיה אחת ונהדוף באלימות אוכלוסיה אחרת, מתוך אמונה שאנחנו צודקים ורק כך יבואו תנאי מחיה מתקבלים על הדעת? זה המעשה הנאור?
לא. זה לא. אותה גברת בשינוי אדרת. כולנו גזענים. גם הימני הגזען ההומופוב המזרחי והקרניבור וגם ההומו האפריקאי הערבי הטבעוני השמאלני, המזרחי, המשורר, כבוד השרה, כבוד העיתונאית, זונת הרחוב, נהג האוטובוס, בעל היאכטה, כולם כולם.
אני רק שמה את זה פה על השולחן, את הברור מאליו. בשבילנו לחשוב עליו בימי התשובה שכולם חושבים על משהו. מי מתרכזים יותר בסליחה, מי מתרגשים יותר מלהציק לאחרים...
ובינתיים אכין פוסט עוקב עם מחשבות מעשיות על שלום. תודה
* fomo- fear of missing out
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה