יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

מחשבות על סליחה

חברים, קוראים יקרים. לא פשוט לי לקרוא את הפוסט האחרון שפרסמתי. הוא דוחה אותי אפילו. יש בו מלא כעס והאשמות, כאילו אני מכיחה את כולם. כאילו כל העיתון זה זבל וכולם נגועים בשנאה ואין תקוה.

היום אני מבקשת להמשיך ולסיים את הפוסט הקודם שלי ולדבר על סליחה, שלום ואהבה. יש שני מקומות מהם ניתן להתבונן במציאות. המקום של האגו- מה שהעיניים רואות ומפרשות, הזכרונות שישנם, הפחדים השונים, כל הידע שאספתי על העולם. 
ויש את המקום של הלב- זה שלא רואה בעיניים. זה שמרגיש ויודע מתי אפשר לסמוך על מישהו, מתי לוותר, מתי להגיש עזרה. 
כך למשל רואות העיניים: "הי, הנה שמוליק, הוא שמנמן, הוא רוכב על אופניים, החולצה שלו קטנה עליו, הוא צריך להיות כבר בן כמעט חמישים. בטוח הוא אבוד. שמוליק מחייך אלי ומנופף בידו לשלום. היי שמוליק אני קוראת אחריו, וחושבת לעצמי, ממה הוא כל כך מרוצה?" זהו למשל מצב מדומה של מפגש אפשרי שבו נתתי מיני פרשנויות ל"שמוליק". אין באמת שמוליק. כל אחד בחיים של שמוליק רואה אותו אחרת. פקיד הבנק, הירקן, אהובתו לשעבר, ילד שלמד איתו בכתה, אמו ואפילו אני לצורך העניין. מפני שאין לו דימוי אחיד וקבוע, הוא בעצם, לא ממש קיים. 
נסיון אחר להדגים: נניח שבפיד של הפייסבוק שלי אני חווה מציאות מסויימת. אני רואה כל מיני פוסטים שאנשים מסויימים מפרסמים ומתגבשת אצלי תפישת מציאות על העולם שבו אני חיה. רוב הפעמים, אצל מי שמבלה הרבה בפייסבוק, השהייה בו מותירה אותך מרוקנת ובלתי מרוצה. יותר מדי "אמיתות" או מחשבות נכנסו למערכת המחשבות שלי, שכמעט קורסת לגמרי מהעומס וממיינת בהיסטריה את כל פיסות המידע החדשות שנקלטו. היא בהיפר וונטילציה. זה מקום מאוד של אגו כמובן, המקום שמשווה אותי לאחרים, המקום שהודף, מגיב, מזדהה, מחבב, מרגיש לכאורה שייך או מרגיש מאויים ושקוף. 
ואז, נסו להיכנס לפרופיל של מישהו אחר פעם. ותיווכחו שהמציאות המוצגת אצלו בפיד היא שונה כל כך. זרה לנו לחלוטין. זה אולי הדבר הכי קרוב שיכול להתאפשר לנו בפנטזיית "להכנס לחייו של מישהו אחר". מקום שנפרש כמזוהם, או מטופש, או משעמם... מה שבעצם מדגים בצורה טובה את העובדה שאין מציאות אחת. (להבדיל, אבל די דומה לחיים)
האחריות על הפרשנות היא רק שלי. לרוב אני מפרשת מתוך מה שאני מכירה ויודעת, ממה שלמדתי על העולם. ודעתי היא הצודקת והנכונה בוודאי. לדעת מישהו אחר, לאו דווקא. ופה הרגע החשוב.
מה שמעניין הוא, ופועל ממש כחוק טבע, שהתגובות שלנו פנימה והחוצה פועלות בהדדיות. אין כזה דבר להשליך החוצה משהו ושהוא לא יושלך גם פנימה. כל קללה, כל מחשבה של שנאה, כל שקר, הערה צינית, כל קליפת בננה שאני זורקת מתוכי החוצה, נזרקת גם בתוכי פנימה. ולכן, גם אם נדמה לי שאני "צודקת" כי זרקתי אותה על האדם הנכון, חינכתי מישהו ולימדתי לקח, אני מרגישה עדיין לא מרוצה. רדופה וכועסת. 
באותה מידה זה פועל הפוך. כשאני עוזרת למישהו, או מנקה את סביבת המגורים שלי, כשאני מתחשבת באחרים ומברכת מכל הלב מישהו על משהו, אני זוכה בדיוק באותה ברכה, באותו נקיון, איכפתיות וסובלנות. אני מתמלאת בהם. 
נדמה לנו פעמים רבות שכשאנחנו סולחים ומוותרים אנחנו פראיירים. כי למה שמישהו אחר יהיה צודק ולא אני? ולמה שהוא יזכה ולא אני? אנחנו מפחדים שאם נסלח, לא יהיה לנו תוקף. כלומר, נהיה בלתי חשובים. כלומר, נהיה שקופים. כלומר, נהיה כמתים. כך אני מפרשת את הפחד מסליחה. הפחד להיעלם ולמות. 
נדמה שההדיפה מנכיחה את קיומי הפיזי והאנרגטי. הסליחה מחלישה, מעמעמת ומוחקת.
ולכן, לא פעם אנחנו סולחים בהדיפה. קח קח את הסליחה שלך ועוף לי מהעיניים. ומהפיד.
בואו נראה את מי אני אעיף מהפיד שלי היום (כל יום הוא יום טוב לטיהור אתני)- היום אני מעיפה הומופובים, גזענים ושוביניסטים. ברור הרי שהם לא נעלמים לשום מקום. בכך שאני מעיפה אותם, אני דוחה את תהליך הסליחה שאני יכולה לעשות אתם- בתוכי כמובן. 
אפשר לומר שכל אותן אוכלוסיות שמאתגרות אותנו מבפנים, מציעות לנו מתנה. פיוס בתוכי עם המקום הזה שבז ושונא ומוקיע.
וכן, זה כן משנה את המציאות. לגמרי. גם כשהאלימות גואה. גם כשנדמה שאין תקווה.
את הסליחה האמיתית אפשר לעשות בשקט בבית. זה לא פחות קשה מלעמוד בחום בהפגנות או לירות על חפים מפשע. אם לוקחים את הסליחה ברצינות, זו עבודה מאתגרת ואינסופית.

דיברתי די הרבה על האגו כאוייב מבפנים שעושה בעיקר נזקים. ואתמול הגעתי להבנה שדווקא שם אני רוצה לעשות שלום. עם מכונת הפרשנות הזו. אני רוצה לסלוח לעצמי על זה שאני שונאת. ועל זה שאני מתביישת ומרגישה אשמה שאני שונאת. אני רוצה לסלוח לעצמי על כל הבלבולים האלה. אני רוצה להתבונן בעולם בעיניים סולחות כי אני יודעת שכשאסלח החוצה אסלח גם פנימה. ואני יודעת שמבט אחד של סליחה בעולם מרפא מליוני חלקיקים של מחשבות ורגשות ומערכות יחסים. רגע אחד של לצאת מהדפוס הקבוע, הקפוץ, הדרוך והתוקפני. רגע אחד של שחרור מלא, של הקשבה וראיה נטולת שיפוט. יכול להוציא אותנו מהמצבים הכי מורכבים.
ובעיקר, בעיקר בתוך מערכות היחסים שאני לא יכולה להימלט מהן לכאורה. המשפחה, המקום בו אני עובדת, המקום בו ילדיי מתחנכים.

אני רוצה לסיים ולומר לכל מי שקורא תודה רבה. ושתהיה לכם יממה שקטה ביום כיפור ומחשבות טובות ומועילות על סליחה. באהבה גלי


2 תגובות: