שבוע 30. הסלט הולך ונחתך דק יותר ויותר. קשה לאתר לאן התפזרו החתיכות הקטנות של המחשבות. מחשבות לא סולחות, לא אוהבות, מחשבות שמאשימות את הזולת במגמתיות מניפולטיבית. חלקים מהסלט נפלו ונדבקו על הרצפה, אחרים לשיניים והרוב השתחררו בשרותים.
יש "כוכבים עולים" שזוכים למנה גדושה יותר של האשמות לעומת אחרים שנעלמו כלא היו. אלו מתחלפים תדיר ואם תשאלו אותי בעוד שבועיים שוב לא אזכור את מי האשמתי במה.
אחד השעורים האהובים בקורס בניסים הוא "אינני מבינה למה נועד כל דבר".
אפשר לשאת את המשפט בשקט, ברמות שונות של הבנה, אם לשם התגוננות, או התבוננות, או עצירה.
והנה אני מנסה להניח משפט עדין וחומל זה על לוח לבי והאגו ממהר לסלקו, כמו צד הפוך של מגנט. זה לא נדבק. אין משטח נחיתה למחשבה ואין לה אחיזה. ההפוגה באה לרגע ורבע ומייד נעלמת.
איך זה שכוחות כל כך אדירים וכלים כל כך יפים וברורים עומדים לרשותי, ואני מבינה ומכירה את סגולתם, כבר נוכחתי גוף ונפש בממשיות הריפוי שלהם, והם לא מצליחים להשפיע עלי?
אני תוהה האם מרירות נפש מחלחלת אל התינוקת שלי, באיזה מינון ומה ההשפעה.
היום ביקרתי אצל אחות קופת חולים לליווי הריון. ישבתי שבעת רצון במשרדה לאחר שעברה על כל נתוני הבדיקות, לחץ הדם, המשקל, השתן. ואז ביקשה אותי למלא שאלון על מצב הרוח שלי ושאלה האם אני מרגישה בטוחה בביתי. את השאלה מייד סייגה ואמרה שכך מבקש ממנה הפרוטוקול. השאלון בדק האם אני בדיכאון או מפתחת סימני דיכאון שלרוב ניצניהם מבצבצים כבר בשבוע 26 להריון.
האם אני בטוחה בביתי? אמרו נא יושבי ארץ, האם אתם בטוחים בביתכם?
לאיזה בית את מתכוונת אחות קופ"ח יקרה? לבית הפיזי? הרוחני? ללבנים או לבשר?
כן יש לי בית משלי והוא נעים ונח וכל מה שיש בו אני אוהבת, למעט כמה חפצים מיותרים. איש אינו מאיים על חיי ושלומי. להיפך, כל מי שיושב אתי כאן בביתי אוהב אותי ומרגיש אותי במלואי. אין בכל אלו להעיד על בטחון או שלווה.
פסקתי נחרצות בשאלון ובעל פה שאינני בדיכאון. הרשויות והפרוטוקולים אינם מתעניינים בפילוסופיות ומהלכי עומק. הם מתעניינים בשקט ביטוחי.לשאלונים שטחיים מגיעות תשובות שטחיות. המציאות הרבה יותר מרובדת ומורכבת.
מה, שאספר לה שגם עכשיו- כשהוספתי 12 ק"ג למשקלי, נפשי שקופה מתמיד- רואה הכל ומראה הכל, ראשי כורע תחת נטל המחשבות הטורדניות- אני מוסיפה לצעוד על חבל דק מעל תהום מחזיקה בקושי שני דליי מים לאיזון?
לא רואים עלי את כל המאמץ. אני יפה וזוהרת, ההריון שלי נראה יפה עם ובלי בגדים. ביתי נקי ובמקרר שלי יש אוכל. הכביסה מתכבסת ומתקפלת, הילדים זוכים לתועפות אהבה, החשבונות משולמים בזמן וגם למינוס בבנק שלום. עדיין, כל קליפות כדור הארץ רוחשות תחת רגליי. אני רואה יותר מדי, חושבת ומרגישה יותר מדי ואין בי די מקום להכיל.
מנגנוני ההגנה מאותתים לי להרפות. לקחת צעד אחורה מכל משימות החיים השאפניות, לתת לעצמי להתכנס פנימה בשקט ולשחרר. אבל האגו שלי מפרש שקט ונסיגה כחולשה ומוות. האגו שלי זועק שמקומי ילקח ושמי ימחה מעל כל הדברים הטובים שבראתי.
אני כל כך רוצה לנצח במשחק, להיות מלכת המגרש ולזכות בכל הכיבודים המגיעים לי. להיות היחידה והבלתי מנוצחת, רבת התושיה והחסד, מצילת המצב האולטימטיבית, הגאונה שנמצאת רגע אחד לפני כולם במקום הנכון.
כל כך רוצה להוכיח אחרים על טעויותיהם הגסות, על התערבויותיהם החזיריות בעניינים לא להם, בלילות כששנתי נודדת אני לא רוצה לשמור לעצמי כלום. אני רוצה להטיח ולהשפריץ. לפגוע לנתץ ולהרוס מפעלים שבניתי, לקרוע מגזרות נייר עדינות שעמלתי עליהן בלי די. רגעים בהם אני לא נעצרת לתת דעתי על כך שכשאשרוף בחוץ אשרף גם בפנים.
זו אחת ממשימותי המיוחדות בחיים האלו. לרחף בשקט מעל פי תהום וגם מעל גבעות חצץ חדות. להבין בצורה מוחלטת את ההדדיות שבקיום שלי. רק נדמה לי שאני לבד נושאת בנטל. למען האמת אני חלק חשוב מריקמה אינסופית, כמו מנדאלה עתיקה שכל צלע וקשר בה הם רבי משמעות. אינני מבינה את ההגיון שעל פיו היא משנה צורתה, אבל אני נדרשת מתוקף מהותי להשתנות יחד אתה בהתאם לצורך רחב יותר, עמוק יותר ונצחי יותר שעיני הגוף לא יכולות לראות גבולותיו.
אני מתבקשת איפוא לוותר על ראייתי החדה והנוקבת, השופטת והנועצת ולהתמסר לכוחות גדולים ממני שיניעו אותי. לשמור על עצמי כחומר גמיש ולשחרר את התודעה שלי מהפחד הצובט.
להיות ציירת עיוורת.
אכן, אינני מבינה למה כל דבר נועד.
יש "כוכבים עולים" שזוכים למנה גדושה יותר של האשמות לעומת אחרים שנעלמו כלא היו. אלו מתחלפים תדיר ואם תשאלו אותי בעוד שבועיים שוב לא אזכור את מי האשמתי במה.
אחד השעורים האהובים בקורס בניסים הוא "אינני מבינה למה נועד כל דבר".
אפשר לשאת את המשפט בשקט, ברמות שונות של הבנה, אם לשם התגוננות, או התבוננות, או עצירה.
והנה אני מנסה להניח משפט עדין וחומל זה על לוח לבי והאגו ממהר לסלקו, כמו צד הפוך של מגנט. זה לא נדבק. אין משטח נחיתה למחשבה ואין לה אחיזה. ההפוגה באה לרגע ורבע ומייד נעלמת.
איך זה שכוחות כל כך אדירים וכלים כל כך יפים וברורים עומדים לרשותי, ואני מבינה ומכירה את סגולתם, כבר נוכחתי גוף ונפש בממשיות הריפוי שלהם, והם לא מצליחים להשפיע עלי?
אני תוהה האם מרירות נפש מחלחלת אל התינוקת שלי, באיזה מינון ומה ההשפעה.
היום ביקרתי אצל אחות קופת חולים לליווי הריון. ישבתי שבעת רצון במשרדה לאחר שעברה על כל נתוני הבדיקות, לחץ הדם, המשקל, השתן. ואז ביקשה אותי למלא שאלון על מצב הרוח שלי ושאלה האם אני מרגישה בטוחה בביתי. את השאלה מייד סייגה ואמרה שכך מבקש ממנה הפרוטוקול. השאלון בדק האם אני בדיכאון או מפתחת סימני דיכאון שלרוב ניצניהם מבצבצים כבר בשבוע 26 להריון.
האם אני בטוחה בביתי? אמרו נא יושבי ארץ, האם אתם בטוחים בביתכם?
לאיזה בית את מתכוונת אחות קופ"ח יקרה? לבית הפיזי? הרוחני? ללבנים או לבשר?
כן יש לי בית משלי והוא נעים ונח וכל מה שיש בו אני אוהבת, למעט כמה חפצים מיותרים. איש אינו מאיים על חיי ושלומי. להיפך, כל מי שיושב אתי כאן בביתי אוהב אותי ומרגיש אותי במלואי. אין בכל אלו להעיד על בטחון או שלווה.
פסקתי נחרצות בשאלון ובעל פה שאינני בדיכאון. הרשויות והפרוטוקולים אינם מתעניינים בפילוסופיות ומהלכי עומק. הם מתעניינים בשקט ביטוחי.לשאלונים שטחיים מגיעות תשובות שטחיות. המציאות הרבה יותר מרובדת ומורכבת.
מה, שאספר לה שגם עכשיו- כשהוספתי 12 ק"ג למשקלי, נפשי שקופה מתמיד- רואה הכל ומראה הכל, ראשי כורע תחת נטל המחשבות הטורדניות- אני מוסיפה לצעוד על חבל דק מעל תהום מחזיקה בקושי שני דליי מים לאיזון?
לא רואים עלי את כל המאמץ. אני יפה וזוהרת, ההריון שלי נראה יפה עם ובלי בגדים. ביתי נקי ובמקרר שלי יש אוכל. הכביסה מתכבסת ומתקפלת, הילדים זוכים לתועפות אהבה, החשבונות משולמים בזמן וגם למינוס בבנק שלום. עדיין, כל קליפות כדור הארץ רוחשות תחת רגליי. אני רואה יותר מדי, חושבת ומרגישה יותר מדי ואין בי די מקום להכיל.
מנגנוני ההגנה מאותתים לי להרפות. לקחת צעד אחורה מכל משימות החיים השאפניות, לתת לעצמי להתכנס פנימה בשקט ולשחרר. אבל האגו שלי מפרש שקט ונסיגה כחולשה ומוות. האגו שלי זועק שמקומי ילקח ושמי ימחה מעל כל הדברים הטובים שבראתי.
אני כל כך רוצה לנצח במשחק, להיות מלכת המגרש ולזכות בכל הכיבודים המגיעים לי. להיות היחידה והבלתי מנוצחת, רבת התושיה והחסד, מצילת המצב האולטימטיבית, הגאונה שנמצאת רגע אחד לפני כולם במקום הנכון.
כל כך רוצה להוכיח אחרים על טעויותיהם הגסות, על התערבויותיהם החזיריות בעניינים לא להם, בלילות כששנתי נודדת אני לא רוצה לשמור לעצמי כלום. אני רוצה להטיח ולהשפריץ. לפגוע לנתץ ולהרוס מפעלים שבניתי, לקרוע מגזרות נייר עדינות שעמלתי עליהן בלי די. רגעים בהם אני לא נעצרת לתת דעתי על כך שכשאשרוף בחוץ אשרף גם בפנים.
זו אחת ממשימותי המיוחדות בחיים האלו. לרחף בשקט מעל פי תהום וגם מעל גבעות חצץ חדות. להבין בצורה מוחלטת את ההדדיות שבקיום שלי. רק נדמה לי שאני לבד נושאת בנטל. למען האמת אני חלק חשוב מריקמה אינסופית, כמו מנדאלה עתיקה שכל צלע וקשר בה הם רבי משמעות. אינני מבינה את ההגיון שעל פיו היא משנה צורתה, אבל אני נדרשת מתוקף מהותי להשתנות יחד אתה בהתאם לצורך רחב יותר, עמוק יותר ונצחי יותר שעיני הגוף לא יכולות לראות גבולותיו.
אני מתבקשת איפוא לוותר על ראייתי החדה והנוקבת, השופטת והנועצת ולהתמסר לכוחות גדולים ממני שיניעו אותי. לשמור על עצמי כחומר גמיש ולשחרר את התודעה שלי מהפחד הצובט.
להיות ציירת עיוורת.
אכן, אינני מבינה למה כל דבר נועד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה