מחשבותי אין להן כל משמעות

שכלי מוטרד במחשבות עבר. אני רואה את העבר בלבד. מחשבותי אין להן כל משמעות. 
מוקדי הסבל שלי, מכירה אותם, יודעת שאני רוצה להעלים אותם. אני כל כך אומללה מהם. 
מה חושבים עלי, האם אמרתי משהו פתטי? או שמא חכם ומבריק? האם מי שרואה אותי שמח לפגוש בי? או שפשוט לא הספיק לעבור את הכביש בזמן? אולי אנשים אומרים לי כן כי לא נעים להם?
האם אני עושה מספיק למען הדברים שחשובים לי? האם אי פעם יהיה כזה דבר ״עשיתי מספיק״?
האם הקריירה שלי בזבל? האם זה בסדר לשאול את השאלה הזו בקול רם? או שזה גרוע לעסקים?
האם אצליח לכתוב ספר כמו שאני רוצה? ולהרוויח מלא כסף? האם כשיעלמו מוקדי הסבל שלי זה יכלול גם את המינוס שלי בבנק? האם אפשר להעלים גם אותו? מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?
למה אני רוצה תמיד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? למה אני לא שלמה ומרוצה עם מה שיש לי? למה אני משווה את עצמי לאחרים שהם עצמם חצויים ומפולגים?

אני לא רוצה לחיות את החיים הקרייריסטים הטובעניים במזגן שמרוויחים בהם יפה ונוסעים אתם מלא לחו״ל וקונים מלא בגדים שאת חלקם בכלל לא צריך ואוכלים במלא מסעדות ולא מחשבנים על כלום כמעט. אבל אני גם כן רוצה בדיוק את החיים האלה לפעמים. כשבבוקר הולכים למקום ברור, שריר, קיים. ל ע ב ו ד ה. ההורים בגן רואים הורה שהולך לעבודה ויש לו משמעות ותכלית. הוא מפרנס, הוא עסוק, הוא עושה דבר מה שיש לו ערך, יש לו מספר וסטטוס.
ואין כמו רושם טוב על הורים אחרים. בהחלט עדיף על הורה שמסתובב בבגדים נוחים ונצפה שוב ושוב בבתי קפה ועל ספסלים ברחוב עם ספר ואף אחד לא מבין מאיפה לעזאזל הוא משלם חוג קרמיקה לבת שלו? מי הם האנשים האלה בכלל? 
רחמים או קנאה? גם וגם. אחרי ששומעים שאני אמנית ישר באים אלי בפסיב אגרסיב, איזה כיף לך! ממה את חיה?
באמת לא יודעת ממה אני חיה. מאהבה, מהאויר, מהשראה, מיאוש, מריקנות, מחפירות בכל מקום שמריח כמו מקום שטוב לחפור בו. אולי שם נמצא הזהב. אולי בתחתית הבור גאולתי.
כמה אני מכורה לחוסר הוודאות הזו בחיים שלי, לכיסים הריקים שבפוטנציאל הכל יכול לקרות אתם. לזה שבכל רגע אני יכולה לברוא עולם מחדש. 
כמה אני מואסת וחרדה מחוסר הוודאות הזו, כשאני כבולה לדירת שלושת החדרים שלי, לקרקע בלי יכולת לטוס כרגע לשומקום, למחוייבות והאחריות שיש לי כאמא ואמנית בעולם הזה. שחלה עליה חובת ההרגשה, האהבה, התיפקוד, ההכלה, היצירה. להיות מעודכנת, נקיה, מאורגנת, חיה, מאושרת אפילו.
שמעתי את ינאי אומר לחבר לפני כמה ימים, אמא שלי תמיד מאושרת. גם כשהיא בוכה היא מאושרת. 
אני ליצנית עצובה. כל כך מדוייק.
איך אפשר להתייצב כשיש בי כל כך הרבה אהבה עצמית וסלידה גם יחד? האם כך זה אצל כולם? אני צוחקת בסתר לבי לחברותי שחוות משבר גיל 40, מה הביג דיל לכל הרוחות מהשנתון השרירותי הזה? עוד קמט? עוד גבעת שומן? אבל אז במקומות אחרים, בלי שאף אחד שומע, אני מגלה סימנים שיש לי בדיוק את אותו המשבר בתחפושות אחרות. אני אמיצה וגיבורה? או מודחקת ומוכחשת?
אני אמא טובה או גרועה? אמנית מבריקה ומרגשת? או שולית ולא רלוונטית? מי צודק? 
מתי אקבל את התשובות? האם לכולם כואב הראש כמו לי ורק אני מתלוננת כשזה כואב  2 מתוך עשר?
ממה לכל הרוחות אני מפחדת כל כך?
שתיגזל חירותי? שאתבדה בקשר לכל מה שחשבתי שהוא נכון? יאללה, שיקרה כבר, שניגמל. טיפול בהלם. היום, יום שלישי, שעה עשר בבוקר, אני מוכנה לטיפול בהלם.
נמאס לי מהשעה עשר, נמאס לי מהשעה שתיים. אין אף שעה שבא לי עליה. כל השעות תובעות ממני משהו. תנו לי דקה של אויר צלול ושקט בלב! שלא משפצים לי על הראש, שלא עוברת מכונית, שלא מציצים לי למחשב. שאף אחד לא מסתכל עלי. שאני לא מסתכלת עלי. שאני נעלמת ולא קיימת.