יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

בשבח ההודיה

איך ברגע שהורדתי את הילדים אצל הורי אחרה"צ וחזרתי לגבעתיים לאיילון הפקוק, ריקנות עצומה התפשטה לי בבית החזה. נדהמתי לגלות שהיא תמיד שם, הריקנות. נכון שילדים מסיחים את הדעת ויותר מזה ממלאים ומרחיבים חדרי חדרים של אהבה ותעצומות נפש. אבל מדהים גם שהריקנות פשוט לא חולפת, כמו זאבה ששומרת על גוריה. נבהלתי לרגע. שכחתי לרגע. אני בריה מאושרת, רגשנית, מלאת תאווה ועניין, יציבה רוב הזמן. אבל גם חלולה, אבודה וריקה לגמרי. חשבתי לעצמי שאולי אם הייתי שקועה באיזה ספר שיחזיק אותי שלושה ימים דרוכה ומרוגשת הייתי אולי מצליחה להרגיש פחות מהחלל העצום, האינסופי, הפעור שנושב בי. שום פרט קוסמטי מהחיים האלה לא ישנה את זה. אז למה להתנגד ולהתבייש בזה? כי אחשב כבלתי כשירה? בלתי אמינה? בלתי ראויה?
אני לא משחקת משחקי תפקידים כבר די הרבה זמן. הפסקתי לחיות בחוץ. עברתי לגור בפנים וסידרתי שיהיה לי נסבל יחסית. למדתי להסתכל על עצמי בצורה הרבה יותר סלחנית ומחבבת. למדתי לדבר מגרוני ומתוך האמת שלי, שהיא די הגיונית ואחידה רוב הזמן. הסכמתי להיפרד בידידות מחלומות שמעולם לא היו באמת שלי, להפסיק לעשות לייקים לטקסטים שמשחקים בקנאה שנאה ובוז. זה חמוד ולפעמים אפילו מצחיק כשזה כתוב טוב, כן? אבל אני לא מעודדת זרימה של הדברים האלה יותר במרחב שלי. ואני משתדלת גם לא לכעוס על מי שמפיצים אותם. כי גם הם אנשים רגישים ויפים כמוני, שעשו או לא עשו קקי כבר יומיים, שאוהבים מלונים ושונאים ענבים חמוצים. שלא רוצים לצאת טמבלים ושממש היו שמחים לעוד 5000 שקל בבנק.
יש לי ערב פנוי פתאום אחרי קרחנה של ימים ולילות עם המשפחה שלי אחד בתוך התחת של השניה. דני ואני כמו שני דולפינים מנסים להוביל את הלהקה שלנו, עושים סימנים אחד לשניה כי אין לנו כמעט זמן לדבר וצריכים לשרוד במים העמוקים.
פיתחתי או סי די לסידור המרחב הביתי. כל מה שחורג מהשוליים של הנייר שהוא הבית שלי, עף לפח. בימים כה מטלטלים, זוג כפכפים שמושלח מתחת לספה יכול למוטט את כל ההרמוניה הדמיונית שאני מנסה לייצר. כל ערב רצה ומאפסת את החדרים, את המטבח, את המייל, את ערימות הכביסה. אם יישאר למחר המפלצת הזו תאכל אותי.
אני מרימה קול, על עצמי, על הילדים, נשמעת כמו אריק אינשטיין במציצים שהוא בא וצורח על אשתו כמה שהוא אוכל חרא. ואז כשהכל נרגע מתנצלת. ושואלת את דני אם הוא עשה בשכל שהוא איתי. דני אומר שהוא עשה בשכל. אני מאמינה לו. מה יש, גם בריק מתפרץ אפשר להתאהב.
ינאי שואל אותי, אמא מה זה הספר הזה של הקורס בניסים שלך? אני אומרת לו שזה ספר שמלמד לסלוח כדי להשתחרר.
כשהריק משתקף לי מתוכי, אני סולחת שם. לא מתנכרת לזה יותר. נראה לי שאולי בגלל זה אני עומדת להגיע לגיל ארבעים בלי יותר משתי שערות לבנות על הראש. הכל הפיך, הכל אפשרי, הדברים הם לא באמת בידי. יש התרחשויות גדולות יותר מעל לראש שלי שנוגעות ומערבבות לי את החיים. אני יכולה לנסות לשחק אותה משתלטת על זה אבל לעולם לא אצליח וזה בכלל לא התפקיד שלי.
כשאני מרפה את תאוות ההשתלטות אני דווקא הרבה יותר צלולה וברורה, הרבה יותר נחושה. יודעת בדיוק מה לעשות וסומכת על זה שיהיה ממש בסדר.
בסופו של הטקסט הזה, אני בעצם אומרת תודה. על כל מה שהצטבר סביבי בחיים האלה, על כל הדברים היפים והמזהירים שיצרתי, על כל מערכות היחסים הקדושות שיש לי עם חברים ומשפחה. על השמש והמים והיופי והחלל שישנו תמיד. גם על מה שנתפס כמחסור ברגע נתון. מחסור יכול להטריד ולפגוע אם לא מרפים ממנו ומודים לו. הדרך היחידה לצאת מהלופ היא על ידי הודיה עמוקה מלאה וכנה.